צור קשר כללי

מלאו פרטים או צרו קשר




שלח

 
הדפס  

טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית- מוטי כהן פסיכולוג
הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ( CBT) הינו גישה טיפולית פסיכולוגית, המציעה דרכי התער...

 

הפרעות קשב וריכוז - מה אנחנו באמת יודעים על זה -דר' בועז רפפורט
אדם עם הפרעת קשב וריכוז מבלה את רוב זמנו או בבריחה מהשעמום או ברדיפה אחרי עניין....

 

אגורפוביה-מוטי כהן- פסיכולוג תעסוקתי-ארגוני
אגורפוביה מוגדרת כפחד משהייה במקומות או במצבים שהבריחה מהם עלולה להיות קשה פיסית...

 

רשימת תסמינים כללית של ADD אצל מבוגרים- ד"ר בועז רפפורט
רשימת תסמינים כללית של ADD אצל מבוגרים

 

חשיבות ההקשבה והנוכחות האנושית בסוף החיים
סשה זולוטניצקי
פסיכולוגית רפואית מומחית
פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית (CBT)

 



אם ברצונכם לקבל מאמרים בנושאי רפואה ובריאות לתא האישי שלכם

נא שלחו שם וכתובת דואר אלקטרוני וציינו כי ברצונכם לקבל מאמרים

למייל

WOLK@ZAHAV.NET.IL


אצל רוב בני האדם בתרבות המערבית בת זמננו המגע עם הנוטים למות ועם האבלים עלול לעורר אי-נוחות, חרדה ומבוכה. מפגש כזה קשה לנו במיוחד משתי סיבות עיקריות: א. הוא מחבר לפחדים האישיים מסבל ומאובדן ולזיכרונות הכואבים של אובדנים קודמים; ב. חסר לנו תסריט ברור כיצד להתנהג במצבים הלא שגרתיים והרגישים האלה. אני רוצה להתחלק כאן במספר המלצות קיימות אודות המפגשים בסוף החיים. הדברים מתחדדים אצלי כל פעם מחדש נוכח ניסיוני המקצועי כפסיכולוגית רפואית.

חשוב לציין שגם פסיכולוג הכי מיומן עשוי לחוש קושי רגשי מול מטופל חולה במחלה סופנית ומול בני משפחתו של נפטר. זה אנושי וטבעי. אז הכלל הראשון והמרגיע הוא שלא צריך לעשות שום דבר מיוחד, שום דבר שהוא לא ברפרטואר שלנו כבני האדם. כישורים אנושיים בסיסיים כוללים נוכחות והקשבה. כישורים אלה מאפשרים לנו להתמודד ולעזור במצבים שנראים כבלתי הפיכים וחסרי מוצא. על כך יפורט בהמשך.
ה"טעות" השכיחה של מבקרים, בני משפחה וגם מטפלים רפואיים ופרא רפואיים היא שהם מצפים מעצמם וממהרים מדי להגיד דברים מעודדים ומנחמים. בדרך זו נחסמת לעתים האפשרות של הסובל לבטא את פחדיו ואת כאביו באווירה מקבלת ומכילה, והוא נותר בחוויה של בדידות. ה"טעות" הזו נובעת בדרך כלל משני מקורות: א) מאמונה מוטעית (שאני נתקלת בה המון), שביטוי של עצב, צער, פחד וייאוש פוגע בבריאות, מחבל בטיפול רפואי או מלמד על וויתור. ב) מרצון הלא כ"כ מודע של מבקר או מטפל לעודד את עצמו ולהימנע מתכנים מאיימים. כל זה בסה"כ טבעי, אנושי ונורמאלי.
רק בשביל להמחיש: זה נכון שיתכנו חיים בעלי תוכן ומשמעות אחרי אובדן אדם יקר, אבל אם החוויה העכשווית של המתאבל היא שגם חייו נגמרו ושהוא לא מסוגל לחיות בלי... הוא לא מייד יתנחם בכך ש"כל חייו עוד לפניו" או בכך ש"יש לו נכדים נפלאים לגדל". חולה סופני לא בהכרח יתעודד מאמירות, כגון "יהיה בסדר", "אתה חזק". ברור שאם הסובל עצמו משמיע הצהרות התמודדות חיוביות, גם אם הן לא מציאותיות לדעתנו ("אני יודע שאני אתגבר על זה", "אני אחזור לחיים שלי בדיוק כמו שהיו לפני המחלה/ הפציעה" אנחנו לא נמהר לעמת אותו עם המציאות העגומה.
אז איך אנחנו כחברים וכמבקרים יכולים להיות שם עבור החולים הקשים ובני משפחותיהם האבלים? המפתח הוא במילה "להיות". או, אם תרצו, להיות אנושי: בשקט, בהקשבה סקרנית, במבט חם, בחיוך, במגע ובחיבוק, כשזה מתאים. לא חייבים להרבות במילים. לפעמים גם לחולה אין כוח לדבר ולעדכן. אבל הוא יעריך ברוב המקרים את עצם הישיבה לצידו, אם היא נוחה ומרגיעה עבורו ומפיגה את תחושת הבדידות. אפשר וחשוב לשאול מה נוח לו ומה מתאים לו במצבו, האם יש משהו שאפשר לעשות בשבילו. במקום לכפות עליו אופטימיות ותקווה עדיף להקשיב בשקט או לשקף ולתת לגיטימציה לדבריו ולרגשותיו (למשל, "אני רואה שאת עוברת דברים קשים", "זה באמת עצוב", "זה טבעי במצב הזה שאתה מרגיש/ חושב כך" וכדומה). הודאה כנה: "אני לא יודע מה להגיד" או "עצוב לי לראות אותך ככה" עדיפה בעיני על אופטימיות מלאכותית ועידוד מאולץ. בהמשך, כמובן, אפשר גם להתעניין, מה נותן לו/ לה כוח להמשיך ומה עשוי לעזור. תקשורת כנה ואמיתית עשויה להפחית משמעותית את תחושת הבדידות הקשה בה שרוי החולה או המתאבל. הומור, גם שחור, אם משתמשים בו בצורה נבונה ורגישה יכול לתרום המון. כן, מותר אפילו לצחוק! כדברי אחד המטופלים שלי, "כל עוד אני מסוגל לצחוק על עצמי אני מסוגל להמשיך".
ומה איתנו? איך מתמודדים עם הרגשות הקשים שעלולים לעלות במהלך המפגש ולאחוריו? זה בסדר לבכות, אבל להשתדל לחסוך מסובל את תפקיד המנחם, כלומר להמשיך להתמקד בו. כשאני מרגישה מעורערת ומאבדת את יכולתי להיות נוכחת עבור המטופל, עוזר לי להתבונן כמה רגעים בתחושות בגופי, להתמקד בנשימה. זה מאזן וזה מרחיב את יכולת ההכלה הרגשית. חשוב גם לזכור ולהשתמש באמצעים העומדים לרשותנו בשביל להתחזק ולהתחסן בפני הידרדרות רגשית ותפקודית (לדוגמא, טיול, ספר או סרט טוב, ספורט, מסג', מוסיקה, אומנות, מדיטציה, תפילה, שיחה עם חבר/ה, מנוחה, שינה, קניות, שינוי תספורת, מסעדה, ספא, ריקודים, כתיבת מאמר...)). חשוב לשחרר את רגשות האשמה, אם עולים, על כך שאתה ממשיך בחיים ומרשה לעצמך ליהנות. גם שיחות תמיכה/ פסיכותרפיה יכולות מאוד לסייע.
כולנו התנסינו, מתנסים או נתנסה בעובדות הקיום האנושי: כאב, מחלה, הזדקנות, מוות של קרובים ורחוקים ושל עצמינו. מפחיד, עצוב, אך גם מספק הזדמנויות נפלאות ללמוד על עצמנו, להיות ביחד, לשתף, להקשיב ולאהוב.