צור קשר כללי

מלאו פרטים או צרו קשר




שלח

 
הדפס  
עזרה ראשונה בהומאופתיה
אפיתרפיה - שימוש במוצרי כוורת לריפו
הרטבת לילה אצל ילדים
טכניקת איזון השדה האלקטרו-מגנטי
דיכאון דֶפרסיה והומאפתיה
אילו סוגים של רפואה אנו מכירים?
חמשת האלמנטים וקישורם לפנג-שואי
אבחון ו"קריאת" צפרניים.
שיטת פאולה והמחקרים על יעילותה
תרופות סבתא
על אלרגיות, אנרגיות ומה שביניהם
המערכת החיסונית
המערכת ההורמונלית
כל התורה על רגל אחת
רפואה משלימה : ילדים היפראקטיביים : מאת רונית גליל
פאנג שוואי: שפת הגוף של הבית
כל מה שרציתם לדעת על גלגול נשמות
קנדידה
בדיקת שיער
טיפול הומאופתי בטיקים
מחלת הסרטן בראי ה"ביורגונומי"
ביורגונומי
דימום מהחניכיים
דלקת פרקים
אבחון לפי הלשון
כוויות והטיפול בהם
חוסר איזון הורמונלי
שמנים אתריים,שימושים וטרינריים
עיסוי ארומתרפי
הצ'קרות בגופנו
הקשר בין צעצועים המכילים עופרת והיפראקטיביות
שימוש רפואי בארס דבורים
יתרונות הקוסמטיקה הטבעית
מחלת השפעת
שיאצו
נקעים חוזרים
האלונקל – אלונקה מתקפלת מבד
דיקור וירידה במשקל
רפלקסולוגיה ורייקי
מוח אחד
אורה סומא
כיצד נכין את המוח לבית הספר -יוסי גולד INFODOC
צבעים ורפואה
תרפיית אור , צליל וצבע
בעיות עור באיברים מוצנעים
לעבור את החורף בשלום
מחלת לב -המנעו מניתוח מעקפים ומנכות לכל החיים - ער
נשירת שיער
שער למדיטציה ומודעות
אירידולוגיה
פחד וחרדה
צבעים המיועדים לטיפול בליקויים תפקודיים
מתכות כבדות והקשר למחלות שונות
גורם רוחני שעלול לעכב ריפוי
נשירת שיער אצל נשים

כפות רגליך- מה הן אומרות עליך- רונית גלילי -רפלקסולוגית
במאמר זה אסקור את ההיבטים של מבנה כף הרגל עם מבנה האישיות של האדם הניצב עליהן.

 

נקעים חוזרים-ניר חוכיימה
נקע הוא פציעה בפרק שהרצועה התומכת בו נפגעה. הפרק מתנפח מתחמם וכואב מכדי שאפשר י...

 

צבעים המיועדים לטיפול בליקויים תפקודיים- ד"ר שלומית רונן
וח הריפוי של האור מתאים למספר רב של בעיות בריאות, כגון: המחלות השיגרוניות (ראומט...

 

נשירת שיער-ד"ר דורית יוסף N.D ph.D
נשירת שער או אלופסיה alopecia היא הקרחה חלקית או כללית הנגרמת משינויים הורמונליי...

 

הגורם הרוחני שמפריע לריפוי מחלות על פי מקורות היהדות ד"ר גיל יוסף שחר (M.D)

  
ד"ר גיל יוסף שחר (M.D) הינו רופא כללי, מומחה לרפואה תזונתית, ניקוי רעלים ורפואת הרמב"ם. הוא המנהל של המרכז לרפואת הרמב"ם.


 

אם ברצונכם לקבל מאמרים בנושאי רפואה ובריאות לתא האישי שלכם

נא שלחו שם וכתובת דואר אלקטרוני וציינו כי ברצונכם לקבל מאמרים

למייל

WOLK@ZAHAV.NET.IL

 

 

 

לאדם המזדהה עם המחלה שלו ומרגיש שכל ישותו חולה, יהיה הרבה יותר קשה להתרפא מהמחלה. יהיה לו קשה להתנתק ממנה. המחלה נהפכה לחלק מהזהות שלו ולחלק מהחוויה שלו את עצמו. לפעמים יהיה לו קשה לדמיין את עצמו ללא המחלה. לעיתים המחלה גם מקנה לו רווח משני (כגון תירוצים לעצמו מדוע הוא לא מצליח בתחום כזה או אחר וכו

'). 

אז כיצד יש להתייחס למחלה על פי מקורות היהדות?

את התשובה לשאלה הזו לומדים מהפסוק הראשון בספר שמות.
ספר שמות מתחיל בפסוק: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... ראובן שמעון לוי..."
נשאלת שאלה, הרי אפשר היה לבטא את הרעיון בפסוק זה גם בצורה הבאה, כגון:  ואלו הם בני ישראל הבאים מצרימה.. ראובן שמעון לוי...

על פי היהדות כל מילה בתורה מדוייקת ואם רעיון מסויים נכתב בצורה אחת ולא אחרת, יש לכך סיבה ומסר פנימי.
מהדיוק במילה "ואלה שמות" לומדים שבעצם בני ישראל לא ירדו מצרימה, אלא רק השמות שלהם ירדו מצרימה! ("ואלה שמות בני ישראל היורדים מצרימה..."- השמות של בני ישראל ירדו מצרימה ולא בני ישראל עצמם).
ובעמקות יתרה:
השם של אדם הוא לא הוא עצמו. יש את האדם, מהותו וישותו ויש את השם שלו. השם שלו זה משהו חיצוני (שאמנם משקף את הפנימיות אך הוא לא זהה לפנימיות), שנועד בעיקר כדי שאחרים יוכלו לקרוא לו

.

לכן אומרת התורה, רק השמות של בני ישראל ירדו מצרימה, רק החלק החיצוני שלהם. עצם הנשמה שלהם מעולם לא ירד למצרים ולא היה בגלות.
לכל אדם יש חלק רוחני, פנימי- הנשמה וחלק גשמי, חיצוני- הגוף. הגוף של בני ישראל באמת היה במצרים, בגלות, אך עצם הנשמה אינו יכול להיות  בגלות לעולם. עצם הנשמה תמיד מרגיש גאולה

!

הפסוק הזה הוא בעצם מסר פנימי עמוק לאדם:
דע לך, שלא משנה איזה סבל אתה חווה, איזה מחלה יש לך, באיזו גלות אתה נמצא, זה לא שאתה, מי שאתה באמת, חווה את המחלה או נמצא בצרה הגדולה הזו. זה רק הגוף שלך, משהו חיצוני לך לחלוטין, בדיוק כמו שהשם של אדם הינו חיצוני אליו לחלוטין ואינו הוא עצמו!

במילים אחרות, התורה בעצם מגלה לנו שהמהות האמיתית של האדם היא רוחנית והתורה מנסה לרמוז לנו שעל האדם להזדהות עם הנשמה שלו בתור הזהות שלו ולא עם גופו. כאשר אדם אומר "אני" הוא צריך להרגיש ש"אני" זו הנשמה, והגוף הוא רק לבוש חיצוני לנשמה

.

לאדם שירגיש ש"אני" זה הגוף שלו, יהיה הרבה יותר קשה להחלים ממחלה. הוא יחווה את עצמו כחולה והוא עלול להקשר למחלה ובאופן תת מודע להזדהות עם מצב החולי ולא לרצות להתנתק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחווה את עצמו כנשמה, שרק ירדה לעולם וקיבלה גוף גשמי כלשהו, יהיה הרבה יותר קל להתנתק מהמחלה. מבחינת אדם כזה, זה לא שהוא חולה (ירד למצרים), אלא רק בלבוש החיצוני שלו יש איזושהי בעיה זמנית שצריכה להסתדר.


הנשמה אף פעם לא חולה, היא תמיד חופשיה ומרגישה גאולה.

ולא מדובר רק במחלה. בכל סבל, ייסורים או צרות המתרגשות לאדם בחייו, האמת היא שרק החלק החיצוני של האדם חווה את הצרות והייסורים הללו, לא עצם הנשמה. התייחסות כזו אל מאורעות החיים, תעזור לאדם להסתכל על הדברים בפרופורציה המתאימה, לא להתרגש יותר מידי ממאורעות היומיום וגישה זו גם תעזור לאדם להיחלץ מהקושי או הצרה בה הוא נמצא ביתר קלות.
זה המסר של הפסוק הראשון בספר שמות

כעת נשאלת שאלה, האם יש מצב בו הנשמה עצמה נמצאת בגלות? מצב בו עצם הנשמה עצמה סובלת וחווה ייסורים?

התשובה היא כן. יש מצב כזה. פסוקי התורה אף מרמזים לכך:
כותבת התורה בהמשך פרשת שמות: " וימררו את חייהם בעבודה קשה...".
לא כתוב וימררו את שמותם של בני ישראל, כמו שהיה כתוב בתחילת הפרשה! כתוב וימררו את חייהם, אותם בעצמם. כלומר, עצם נשמתם של בני ישראל חווה את הסבל, את המרירות ואת עבודת הפרך! (ולא רק החלק החיצוני, "השם שלהם" / הגוף שלהם

).

עכשיו צריך להבין כיצד יתכן שעצם הנשמה חווה עבודת פרך? הרי לכאורה, רק הגוף עבד קשה "בחומר ובלבנים" ולא עצם הנשמה.

כדי להבין מתי הנשמה של אדם חווה גלות וסבל, צריך להתבונן בפרשנות של גדולי ישראל על הביטוי "עבודת פרך". עצם הנשמות של בני ישראל הרי חווה סבל במצרים (ולא רק "השמות" שלהם) מכיוון שהעבידו אותם בפרך. אז אם נעמיק בהבנת המושג עבודת פרך, נבין מתי הנשמה של האדם חווה גלות וייסורים.

הרמב"ם מפרש את הביטוי "עבודת פרך" כ"עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת", לדוגמא להעביר ערמת אבנים ממקום א' למקום ב' ואז להחזיר את ערמת האבנים חזרה למקום א' וחוזר חלילה, עד בלי די.
כלומר, יתכן מצב ובו שתי קבוצות אנשים מעבירות אבנים כל היום, ללא הפסקה. קבוצה אחת מעבירה אבנים כדי לבנות איתם מבנה גדול כלשהו או גשר מעל נהר והקבוצה השנייה מעביר אבנים ממקום א' למקום ב' ואז חזרה למקום א' וחוזר חלילה כל היום כולו.


שתי הקבוצות מתאמצות באותה המידה בדיוק (משקל האבנים זהה והזמן שבו הם סוחבים את האבנים זהה). קבוצה אחת אמנם עובדת קשה, אך לא מרגישה עבודת פרך והקבוצה השנייה חווה את אותה העבודה כעבודת פרך. כלומר לא הקושי הפיזי מגדיר את העבודה כעבודת פרך, אלא האם יש מטרה ותכלית לעבודה הזו!


הקבוצה הראשונה גם יודעת מתי תסתיים העבודה (כאשר כל האבנים יגיעו ליד הנהר לצורך העניין) ואילו הקבוצה השנייה לא יודעת מתי תסתיים העבודה, כי הרי יתכן ויצוו עליהם להעביר שוב את האבנים למקום השני וחוזר חלילה. זו נקראת עבודה שאין לה קצבה- לא יודעים מתי היא מסתיימת. אין הגדרה לנקודת סיום. חוסר הוודאות מתי מסתיימת העבודה גורם למצוקה נפשית גדולה. הרבה יותר קל לעמוד בייסורים כאשר יודעים "כמה עוד נשאר" ומתי זה יגמר. הרבה יותר קשה לעמוד בייסורים כאשר אין שום מושג כמה זמן הסבל יכול להימשך. זו נקראת עבודה ללא קצבה. עבודה ללא קצבה ועבודה ללא שום תועלת זו עבודת פרך. כך מסביר הרמב"ם.


הגמרא (מסכת סוטה, יא,ב) נותנת הגדרה שונה למושג עבודת פרך- על פי הגמרא פרעה נתן לגברים לעשות מלאכת נשים ולנשים לעשות מלאכת גברים. כלומר, עבודת הפרך הייתה בכך שהאדם לא עשה את מה שמתאים לו, אלא את מה שמתאים לאדם אחר. זה היה מקור הסבל

.

ניתן לראות שיש מכנה משותף בין שני הפירושים למושג עבודת פרך. בפרוש של הרמב"ם מדובר בעבודה ללא כל מטרה ותכלית. פרוש המדרש לעומת זאת, היא עבודה שיש לה מטרה, אך זו לא מטרה שמתאימה למי שאתה. גם אם זו מטרה חשובה, לא בשביל מטרה זו באת לעולם.


ובהשלכה אלינו:
הנשמה של אדם מרגישה גלות וסבל קשה באחד משני המצבים הבאים:

1.    האדם חי את חייו ללא שום מטרה בעלת ערך או משמעות (ואז אגב כל קושי, אפילו קטן, מועצם מאוד ונחווה כייסורים, מכיוון שאין בשביל מה להתאמץ).

2.    לאדם יש מטרה ותכלית- אך הוא לא עושה את תפקידו לשמו ירד לעולם. גם אם הוא עוסק במטרה נעלה, זו לא המטרה לשמה הוא ירד לעולם. גם אז, הנשמה של האדם מרגישה שהיא בגלות. כל נשמה הרי ירדה לעולם לצורך שליחות מסויימת וכאשר היא לא מבצעת את שליחותה היא מרגישה שמבזבזים לה את הזמן היקר והקצוב– וזו תחושה של סבל וצער רב

  
ובאמת רואים שאנשים שיש להם מטרה ערכית בחייהם, מתגברים על מכשולים ואתגרים ביתר קלות מאדם שאין לו מטרה ברורה לפניו.
ניכר גם, באדם שעושה את שליחותו האמיתית בעולם, שהוא הרבה יותר שמח ויש לו כוחות גדולים מאוד לפעול בעולם כדי לבצע את שליחותו. אדם שמרגיש שהוא מביא לידי ביטוי את כישרונותיו, הוא אדם שלו יותר, בטוח יותר בעצמו  ובעל יכולת טובה יותר להתמודד עם המציאות.


לעומת זאת, אדם שבתוך תוכו מרגיש שהוא לא מביא לידי ביטוי את "האני" האמיתי שלו ולא מבצע את שליחותו בעולם, תמיד יהיה בחוסר שקט ואף פעם לא יהיה באמת בשמחה פנימית ועמוקה

המסקנה מכל הנ"ל, היא שעל האדם להתבונן בבריאה ולנסות להבין מה החלק שלו בכל זה. לשם מה הוא בא לעולם. אחד הכלים שיכולים לעזור לעשות זאת, הוא להתבונן פנימה, ולחפש:

1.    מהם הכישרונות המיוחדים שקיבלתי? (כנראה שלא קיבלתי אותם לחינם).

2.    מאיזו עשיה אני באמת חווה סיפוק פנימי ומתמלא אושר?

3.    איזו סיטואציות גרמו לי לדמעות של שמחה?

4.    מתי אני "פורח" ומרגיש ש"השמים הם הגבול" ?

5.    איפה אני "מרגיש בבית"?

6.    איזו פעילות גורמת לי לזנק מהמיטה בבוקר עם מוטיבציה רבה להתחיל את היום?

   
תשובות לשאלות אלו יכולות לכוון את האדם לשליחות האמיתית שלו כאן בעולם.
אדם שמבצע את שליחותו בעולם מרגיש זאת ולרוב גם אחרים רואים זאת. הוא כולו מקרין אור

.

סיכום הרעיון:
אדם שחי את השליחות האישית שלו = הנשמה מרגישה גאולה.
אדם שחי ללא כל שליחות, או אדם שחי שליחות, אך זו אינה השליחות שלו = הנשמה מרגישה גלות.

לא צריך לכתוב הרבה על הקשר בין הגוף לבין הנפש והנשמה. הדבר ברור וגם מורגש לרוב רובם של האנשים. כאשר לנשמה לא טוב, הדבר משפיע גם על הגוף (ולהיפך). הקשר בין גוף לנפש משפיע על עצם ההתפתחות של מחלות ומשפיע גם על הריפוי ממחלות


חלק מתהליך הריפוי כולל על פי הרמב"ם את איזון הנפש.
חלק מאיזון הנפש, הוא לחיות את שליחותי כאן בעולם. (אין הכוונה שבהכרח צריך להתפטר מהעבודה הנוכחית וכו'. בד"כ אפשר לחיות את השליחות האישית במקום העבודה, בהשפעה על החברים, הסובבים, בני הבית ועוד ולמצוא את הפינה הקטנה בה אני מביא לידי ביטוי את היכולות והכישרונות שלי. לחיות את השליחות אין בהכרח הכוונה שכל רגע ורגע אני חייב לעסוק ישירות בשליחות. גם הקצאת חלק מהשבוע לכך היא לעיתים מספקת, בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אבל גם בזמן שבו לא עוסקים ישירות בשליחות, עיקר הכוונה והמחשבה צריכה להיות נתונה לעניין זה

).

סיכום המאמר:

1.    כאשר חווים מחלה או כל  סבל מסוג אחר – רק הגוף, הלבוש החיצוני, חווה את המחלה, לא עצם הנשמה. (רק "השמות" של בני ישראל ירדו מצרימה וחוו את הגלות, לא הם בעצמם, לא מהותם).

2.    על האדם להרגיש שהוא, זה בעצם הנשמה שלו ולא הגוף שלו. זה המפתח לחיים מאושרים יותר והתמודדות טובה יותר עם המציאות.

3.    עבודת פרך היא עבודה שאין לה תכלית ו/או שלא יודעים מתי היא תסתיים, או עבודה שלא מתאימה כלל לאדם העוסק בה ולכישרונותיו. (כמו למשל לתת לגאון במתמטיקה להקליד טקסטים פשוטים למחשב

).

4.    גם הנשמה יכולה להרגיש בגלות וזה קורה כאשר מעבידים אותה עבודת פרך ("וימררו את חייהם", את עצם החיים שלהם, לא את שמותם!). כלומר, כאשר הנשמה פועלת בעולם ללא מטרה ערכית או לחילופין, פועלת עם מטרה, אך זו לא המטרה שמתאימה לכוחות נפשה ולכישרונותיה

.

5.    ריפוי מחלה גשמית כולל גם את איזון הנפש והנשמה. חלק מאיזון הנפש והנשמה הוא למצוא ולממש את מטרת ירידת הנשמה הפרטית שלי לעולם. מימוש המטרה הזו יכול להתקיים גם אם מקצים לכך רק חלק מהזמן.

6.    במצבי חולי (ובכלל בשעת משברים בחיים) חשוב לדמיין את עצמי בריא. לא להזדהות עם מצב החולי כחוויה מהותית בזהות שלי. הדמיון והמחשבה יוצרים מציאות ויחישו את הריפוי והתממשות הדמיון. חווית המחלה הגופנית כמרכיב מרכזי בזהות האדם, עלולה לעכב את הריפוי.

 

הרעיונות במאמר זה לוקטו מתוך תורתו של הרבי מלובביץ'. 
אחת הנקודות המיוחדות בתורתו של הרבי מלובביץ', היא שמדיוק במילים בודדות בתורה, אפשר ללמוד רעיונות עמוקים על נפש האדם ושבעצם אחת המטרות של התורה, היא ללמד אותנו על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים
בכתבות הבאות במדור בריאות רוחנית, נביא כלים ורעיונות נוספים מתוך מקורות היהדות לאיזון הנפש והנשמה.

 

 

 

 
גורם רוחני שעלול לעכב ריפוי