מדוע אנשים פוחדים מלהשתמש בהיפנוזה לילדים ואף חושבים שזה מסוכן?
פעם כתבתי תגובה בפורום שעסק בגמגום וקיבלתי תגובה: "איך את מעיזה לעשות היפנוזה לילדים קטנים, זה ממש אבסורד!". אנשים מדברים מתוך חוסר מודעות בעניין. דווקא טיפול בילדים פשוט יותר וקל יותר, כי הם עדיין נקיים ממטענים וממחסומים האופייניים למבוגרים. לרוב, הילדים פונים עם בעיה ספציפית אשר לרוב קלה לפתרון. לעומת זאת המבוגרים סוחבים חבילות כבדות ומסובכות ומטענים אשר הדחיקו במשך חייהם הארוכים.
מה ההבדל בין טיפול בהיפנוזה לילדים לבין היפנוזה למבוגרים?
1. הטיפול בילדים הרבה יותר קצר ודורש מספר מועט של מפגשים. משך הטיפול אצל מבוגר נע בטווח שבין 3-10 מפגשים, ואילו אצל הילדים הוא עשוי להסתיים אחרי 3 מפגשים בלבד (תלוי בגיל הילד, בבעיות, ביכולת ההפנוט וברצון לשיתוף פעולה).

2. לעתים הילדים לא עוצמים עיניים בזמן ההיפנוזה. יחד עם זאת הם מסוגלים להתהפנט ולדמיין . לרוב, הילדים מסכימים לעצום עיניים, אבל הם פוקחים אותן לאחר מספר דקות ואז שוב עוצמים אותן וכן הלאה.

3. גם החוויות של הילדים יותר קצרות אשר נמשכות כ- 5-10 דקות. למרות זאת החוויה חזקה ותורמת המון, כאשר חוויה של מבוגר עשויה להימשך בין 30-45 דקות.

4. הילדים לרוב מספרים הכול, (לפחות עד גיל 5) כולל את הבעיות ואת כל מה שמפריע להם. ילד לא מסתיר דברים, לא מנסה להוליך שולל, תופעה שעלולה לקרות אצל מבוגרים. הם לא חשדנים אלא נותנים אמון וסומכים על המטפל.
יש שיטות המאפשרות לנו לקבל מידע חשוב אף מילד קטן. ההורים מתקשים להגיע למידע כזה עקב מחסום רגשי בינם ובין ילדם.
מבוגרים מציבים המון מחסומים ולא מנדבים פרטים חשובים בקלות.
הרבה יותר קל לאבחן ילד מאשר לאבחן מבוגר.
מדוע הורים פוחדים להביא ילדים לטיפול בהיפנוזה?
יש לכך סיבות רבות: דעות קדומות, חוסר מודעות, פחדים למיניהם…
הפחד הנפוץ – מאי יכולת להתעורר מהיפנוזה. כאשר מדובר בטיפול בילדים הדבר אינו רלוונטי כי ילדים לרוב נשארים עם עיניים פקוחות, או פוקחים אותן מדי פעם. ההרפיה של ילדים אינה עמוקה.
כאשר מדובר בילדים עד גיל 10, אני מבקשת מאחד ההורים להישאר בחדר, לשבת ליד הילד ולהחזיק את ידו. זה חשוב בעיקר בפגישת טיפול ראשונה. אחרי גיל מסוים ילד בעצמו מבקש מהורים להמתין בחדר הסמוך כדי שיוכל לשפוך את ליבו. 99% מבעיות אצל הילדים נובעות מאינטראקציה בינם לבין הוריהם. על הנושא הזה הרחבתי בספרי השני "מי לקח את המיטה שלי?".
באילו מקרים מומלץ לטפל בילדים באמצעות היפנוזה?

– הרטבת לילה
– אלימות והיפראקטיביות
– קשיי למידה
– קנאת אחים
– קשיי הסתגלות לסביבה
– הפרעות בהתנהגות
– עצבות ושינוי במצבי רוח
– פחדים וחרדות
– קשיי גמילה ממוצץ ומחיתול
– סיוטים וביעותי לילה
– הפרעות אכילה, אנורקסיה

חרדות, בד"כ, ניתנות לטיפול בקלות. כמו כן, גם עצבות וחוסר מוטיבציה אצל הילדים ניתנים לטיפול מוצלח, במיוחד כאשר אנחנו מצליחים להגיע לשורש הבעיה.
חרדות, פחדים, סיוטים ניתנים לטיפול, במיוחד אם היה גורם טראומטי חולף או ממושך. טראומה חולפת יותר קלה לריפוי לעומת טראומות ממושכות.
בעיות של הרטבה ניתנות לטיפול בשיטות היפנוטיות שונות כולל המטאפורות. אחד הסיפורים הטיפוליים להרטבת לילה פרסמתי בספרי "מי לקח את המיטה שלי?". את הסיפורים מהספר מומלץ להקריא לילדים החל מגיל שנתיים.
גם בעיית הגמגום אצל ילדים ניתנת לטיפול בהיפנוזה. תוצאות הטיפול תלויות במשך קיום הבעיה. אם הגמגום נמשך שנים רבות ומחמיר עם הזמן, קשה להגיע לריפוי מוחלט, אך ניתן לשפר את המצב וללמד לשלוט בגמגום ואף למנוע את הופעתו במצבים מלחיצים. הרבה פעמים בעיה של גמגום קשורה לבן משפחה שמגמגם. במקרה כזה מדובר בהעתקה לא מודעת של התנהגות. במקרה כזה הטיפול קל יותר.
בספרי הראשון "חלומות היפנוטיים" תיארתי מקרה מרתק של טיפול בנער מגמגם.
חוסר שינה, בעיות שינה, התעוררות תכופה, סיוטים וביעותי לילה ניתנים לטיפול מוצלח. במקרים בהם הילד לא זוכר את חלומו המפחיד, ניתן להיעזר בהיפנוזה להעלאת פרטי החלום והגדרתו מחדש. כדי לגלות סיבה מודחקת הגורמת לפחדים ולסיוטים חשוב לדעת את מהות החלום. ברוב המקרים זה אפשרי באמצעות עיבוד החלום.
הפרעות אכילה, סירוב לאכול, חוסר תיאבון או זללנות. הבעיות הללו ניתנות לטיפול מוצלח. ככל שמוקדם יותר הילד פונה לטיפול, הסיכוי להצלחה גדל.
בעיות התנהגות כמו, סירוב ללכת לגן או לביה"ס, בעיות חברתיות, בעיות עם האחים ועם ההורים, קנאה בין האחים, אלימות, עצבנות וכעסים ניתן לפתור באמצעות היפנוזה.
לילדים גדולים ולמתבגרים יש בעיות חברתיות רבות. כתוצאה מבעיות כאלה הם לפעמים עוזבים ביה"ס או מפתחים דיכאון. טיפלתי במתבגרים עם בעיות חברתיות בהצלחה. במקרים מסוימים רק היפנוזה יכולה לפתור את הבעיה מהשורש, בעיקר כאשר מדובר בהתעללות בכיתה מצד ילדים או מצד מורים. ניתן להיעזר בהיפנוזה כדי לחזק את הילד, לתת לו ביטחון, לעזור לו להישאר במסגרת קיימת ולתפקד כראוי או להחליף את המסגרת.
במקרים בהם קיימת בעיה סוציאליות במשפחה, קשה להצליח בטיפול, כי הבעיה ממשיכה להתקיים ועל הילד להתמודד איתה יומם וליל. אם לא פותרים את הבעיה מהשורש, ניתן להציע רק טיפול תומך לחיזוק נפשי. למשל, אם בן משפחה מתעלל בילד פיזית, מינית או נפשית, ואין לילד שום דרך להרחיק את האדם ולמנוע ממנו את הפעולה, זאת בעיה קשה. יש מיד לערב שירותי רווחה ושירות סוציאלי כדי לפתור את הבעיה מהשורש. אחרי הרחקת הגורם המתעלל ניתן להיעזר בהיפנוזה כדי להשתקם ולהגיע לריפוי.
יש מקרים כמו, אנורקסיה, שבמיוחד קשים לטיפול. יותר קל לטפל בבעיות אכילה אחרות כמו: השמנה, זלילה, בולמיה, רצון לרדת או לעלות במשקל. על אנורקסיה ניתן לקרוא במאמר נפרד.
הילדה שהפסיקה לאכול

פעם טיפלתי בילדה שהפסיקה לאכול אוכל נוקשה בעקבות אירוע טראומתי. בזמן הארוחה נתקעה לה בגרון חתיכת לחם. היא נלחצה מאוד מזה. הילדה נכנסה לטראומה ופיתחה חרדות מאכילה. היא באה אלי אחרי ששנה שלמה אכלה רק אוכל נוזלי. זה גרם לתזונה לקויה, למחסור באבות מזון ובויטמינים. הילדה כמעט הגיעה לאשפוז כפוי אשר החמיר את חרדותיה לאין ערוך. באף מסגרת טיפולית היא לא קיבלה יחס מכובד ורצון להתחשב בצרכיה. בעבר לא נעשתה היפנוזה.
אחרי 4-5 מפגשים של היפנוזה, הילדה חזרה לאכול ולהתנהג כרגיל. הטיפול שחרר אותה מטראומה ומחרדות. יש הרבה מקרים בהם הילדים עם הפרעות אכילה לא מקבלים טיפול נכון. עקב לחץ מצד ההורים ומצד המסגרות מופעל על הילד לחץ עצום. מכריחים אותו לאכול בכפייה ומפחידים אותו במות.
אשפוז כפוי הוא המוצא הסופי, כי הוא שולל מילד את החופש. הוא מוצדק רק במקרים של הצלת חיים. לצערי משתמשים בו גם במקרים אחרים של הפרעות אכילה בלי שמיצו את פוטנציאל ההיפנוזה וההומיאופתיה הקלאסית.
יש להבדיל בין כמה סוגים של הפרעות קשב וריכוז

אני מטפלת בילדים רבים בעלי בעיה הנ"ל. בספרי "מי לקח את המיטה שלי?" תיארתי בפירוט את כל הסיבות להיווצרות המחלה. יש מקרים בהם האבחנה של ADHD אינה נכונה, במיוחד כשבולטת היפראקטיביות. אני נוהגת לערוך את מבחן המטוטלת כדי לבדוק יכולת ריכוז. לרוב, הילדים המאובחנים כחולים ב- ADHD מסוגלים להתרכז ולהתהפנט היטב. זה מעיד על כך שלא מדובר בבעיה עמוקה או מולדת, אלא בבעיה נרכשת. לפעמים ילד מסוגל להתרכז למשך זמן קצר בלבד, אבל עדיין הוא מסוגל להתהפנט יפה. פשוט, יש ילדים שאוהבים ללמוד, ויש ילדים שלא אוהבים ללמוד. חוסר סבלנות עלולה להוביל לקשיים בלימודים.
עלינו להבדיל בין כל הסוגיות ולטפל בהן נכון. יש לעניין את הילד בנושא הלימוד, לעורר את סקרנותו, לגרות אותו בחשיפה לעולם הנפלא של הידע. לצערי, במקום זאת נותנים לילד ריטלין ובכך מדכאים את יצריו הבריאים.
אני ממש מתנגדת למתן ריטלין. לדעתי, זהו סוג של סם, אשר ממריץ ומעורר. הוא גורם לתופעות לוואי רבות אצל הילדים. הרבה פעמים ריטלין יוצר תלות ויש צורך בהעלאת מינון כדי לשמור על השפעה ממושכת. בשלב מסוים הנ"ל עלול להפסיק להשפיע כלל. עקב הלחץ מצד מערכת החינוך אשר מופעל על ההורים, הם 'נשברים' ונותנים את התרופה לילד. לרוב, לצערי, התרופה מיועדת לגרום לילד לשבת בשקט בכיתה ולא להפריע למורה העברת שיעורים.
על ההורים להיות ערניים לכל הדברים האלה. לפעמים על ההורה פשוט לוותר לילד ולהגיד לעצמו: "הילד שלי לא אוהב ללמוד" או "לילדי יש קשיי למידה". בתום הלימודים אותו הילד יעסוק בתחום בו הוא מוכשר (כמו ריקוד, אמנות, בניין, ציור ועוד) ויהיה מאושר. עלינו ההורים לקבל את בחירת ילדינו ולהימנע ממתן תרופות נוירוגניות מסוג ריטלין. עדיף ילד בריא ומאושר מאשר חולה ומתוסכל. לא כולם צריכים להיות עורכי דין, רופאים או מורים.יש ללכת עם הילד, לראות מה הוא אוהב ולעודד אותו בבחירתו. יכול להיות שהוא יהיה כדורגלן מאוד מוצלח.
יש לזכור שהילדים לא אמורים להגשים את חלומות הוריהם, אשר בעצמם ובזמנם לא הצליחו בלימודים ומתפללים שהילדים יצליחו בשבילם.
הטיפול יעיל יותר במקרים קלים ובינוניים.
במידה והילד לא מסוגל להתרכז ולא ניתן להפנט אותו אני לא מתחילה ישר מהיפנוזה. במקרים כאלה (ילדים שלא מסוגלים לשבת רגע אחד בשקט) אני קודם כל נותנת תכשיר של ההומיאופתיה הקלאסית. לרוב, זה עוזר להם להירגע. חשוב להירגע כדי לשכב או לשבת על הכורסא ולהישאר במשך 5 דקות לפחות בשקט בעיניים עצומות. כאשר הילד רגוע, אני מתחילה בהיפנוזה.
איך להגדיר טיפול הומיאופתי?
לפעמים אני שומעת הורים הטוענים שכבר התנסו בטיפול הומיאופתי וזה לא עזר לילדם.
כדי לקבוע האם הטיפול עזר או לא יש לברר מספר גורמים:

1. מי המטפל שנתן את התרופה?
(רופא, הומיאופת קלאסי, הומיאופת מודרני, טוקסיקו-הומיאופת, מטפל כללי ועוד.)
2. מי הכין את התרופה?
האם היא הוכנה במיוחד לילד לפי המרשם או נקנתה בבית מרקחת כ תרופת מדף.
הדעה הרווחת היא – תרופה הומיאופתית קונים בבית מרקחת והיא מתאימה לכל הילדים עם בעיית הריכוז. זה לא נכון! אני מדברת על ההומיאופתיה הקלאסית. זו רפואה המקבילה לרפואה קונבנציונלית, הרפואה העוצמתית ביותר המחוללת ניסים ונפלאות, ופעילה במצבים בהם רפואה קונבנציונאלית לא מסוגלת לעזור.
3. איך מתאימים את התרופה?
הומיאופת קלאסי מיומן ומקצועי יכול להתאים תרופה נכונה אחת בין כ- 3000 תרופות הומיאופתיות. התרופה מותאמת על סמך צירוף סימפטומים וקוויי אישיות של ילד, לאו דווקא לפי אבחנה קונבנציונלית.
4. האם התרופה נתנה לפי השיטה הקלאסית של הומיאופתיה?
אין לשלול מתן של תרופה הומיאופתית קלאסית רק בגלל שפעם הילד כבר לקח תכשיר הומיאופתי ולא קיבל תוצאה. אולי תרופה קודמת ניתנה ע"פ השיטה של הומיאופתיה מודרנית? גם זאת שיטה יעילה אך היא מתייחסת לתערובת של תכשירים הומיאופתים, כאשר בשיטה הקלאסית אנו נותנים תכשיר אחד בכל פעם.
אולי הילד לקח תרופת מדף מוכנה? והיא מיועדת לטיפול בבעיות קלות, כמו בחילות, כאב אוזניים, מחלת ים ועוד…
אולי הילד לקח תכשיר של בטוקסיקו-הומיאופתיה? יש לזה מנגנון שונה, זהו לרוב טיפול סימפטומאטי.
יכול להיות שפעם הילד אכן קיבל טיפול בהומיאופתיה הקלאסית שלא עזר לו, עדיין אין להסיק מסכנות חפוזות. תמיד צריך לנסות.
יש לזכור שבמקרים מסוימים יש צורך במתן ממושך של תכשיר הומיאופתי. לא תמיד הומיאופת קלאסי מצליח לקלוע ולתת תרופה נכונה במכה ראשונה. זה נכון לגבי כל ההומיאופתים. כמובן, שמטפל בעל ניסיון רב יותר עשוי להצליח טוב יותר מאשר עמיתיו המתחילים.
כאשר הומיאופת קלאסי הוא גם רופא – העדיפות מוכחת.
בספרי הראשון "חלומות היפנוטיים" הרחבתי הסבר על תרופות הומיאופתיות ועל מנגנון השפעתן על מטופלים. בספר אני מביאה מקרה מאוד מעניין של בחור אשר טופל ברמדי הומיאופתי בשילוב עם היפנוזה.
על ההורים למצות את השיטות הטבעיות לפני שיפנו לטיפול תרופתי בריטלין. מאחר וזאת אינה תרופה המצילה חיים, אני מתנגדת בתוקף לשימוש בה. בעיניי אין שום הצדקה לשימוש בתרופה הפסיכו-אפקטיבית הזאת בילדים. עדיף לא לטפל בכלל ב-ADHD מאשר לתת תרופה כמו ריטלין.
באילו מקרים לא ניתן להפנט את ילד?
כאשר מדובר בילד מאוד היפראקטיבי, עם ריכוז ירוד במיוחד, או ילד קטן (מתחת לגיל שנתיים וחצי), עלולה להיות בעיה בהפנוט של הילד. ילדים קטנים מתחת לגיל שנתיים וחצי – שלוש לא תמיד מתקשרים. אמנם היו לי ילדים קטנים שהצליחו להתהפנט ושיתפו פעולה היטב. הילד הצעיר ביותר בו טיפלתי, היה בן שנתיים. הוא סבל מבעיות אכילה, מבעיות בהתנהגות ומעצירות קשה. אחרי 2 מפגשי היפנוזה מצבו השתפר והוא החלים.
מה אחוז ההצלחה של טיפול בהיפנוזה?
לעומת המקרים המוצלחים יש גם מקרים לא מוצלחים. אבל תמיד כדאי לנסות.
פעמים רבות נשאלתי בשאלה – מה אחוז ההצלחה של טיפול בהיפנוזה?
המונח הזה לא רלוונטי. אין אחוז הצלחה. אצלי הוא יכול להיות 1% ואצל השכן 100% . אז איך נחשב זאת? נגיד 50%? לא. אחד לא הצליח והשני נרפא מחרדות מהן סבל במשך 20 שנה. אנו לא מודדים אחוזי הצלחה. הטיפול בהיפנוזה אינו טיפול תרופתי ואינו ניתוח. הטיפול בהיפנוזה דורש ממטופל שיתוף פעולה מלא ויכולת הפנוט טובה. זהו השלב הראשון.
במידה ומטופל מסוגל להתהפנט היטב, הסיכוי שלו גדל. אם המטופל גם משתף פעולה וגם סומך על המטפל, הסיכוי להצלחתו גדל שבעתיים. על המטופל להתמסר לתהליך ולהיות פתוח לאפשרויות. במקרה של חסימה או התנגדות הטיפול עלול להיכשל.
אילו גורמים מגבירים את סיכוי ההצלחה בטיפול בהיפנוזה?
1. יכולות ההפנוט והריכוז טובות
2. תקווה ואמונה באפשרות של הצלחה
3. שיתוף פעולה עם המטפל
4. מוכנות להיות מובל ע"י המטפל
5. פתיחות ויכולת זרימה עם תהליך טיפולי
6. מחויבות והתמסרות לתהליך טיפולי
אילו גורמים מפחיתים את סיכוי ההצלחה בטיפול בהיפנוזה?
1. יכולות ההפנוט והריכוז ירודות
2. התנגדות למטפל ולתהליך טיפולי
3. אדישות, סקפטיות וחוסר אימון בהצלחה
4. חוסר מוטיבציה
5. מחסומים רבים ואי יכולת להיפתח ולזרום
6. אי שיתוף פעולה וחוסר מחויבות לתהליך טיפולי
בנוסף למפורט לעיל ישנם גורמים משניים המשפיעים על תוצאה סופית. ככל שהבעיה קיימת זמן רב יותר, הטיפול יהיה ארוך יותר. במידה ומדובר בטראומה כסיבה לבעיה, הגורם הקובע הוא משך החשיפה לאירוע טראומטי – אירוע טראומתי ממושך, או חד פעמי. ככל שהחשיפה לטראומה רב פעמית, הטיפול ארוך ומסובך יותר.
דוגמא: אם מדובר בבחורה בת 20 שעברה בילדותה גילוי עריות מצד אביה, והיא ממשיכה לגור בביתם המשותף ולהיות חשופה לנוכחותו, יש סיכוי רב לכישלון בטיפול. כדי להבריא עליה להתרחק מאביה טריטוריאלית ואז לעבור טיפול בהיפנוזה כדי להתחזק, לקבל ביטחון עצמי ולהתגבר על הטראומה.
תמיד כדאי לנסות מאשר להגיד "לא, זה לא יעזור", "זה מסוכן", "זה אבסורד לעשות היפנוזה לילד" ולוותר. מה נפסיד אם לא ננסה? נפסיד את הסיכוי לריפוי ולהצלחה!
לסיכום:
כדי להצליח בטיפול בילדים חשוב להכיר את שני ההורים. לפעמים ההורים לא משתפים פעולה בתהליך הטיפול ובכך מונעים מהילד להתרפא. כאשר מדובר במבוגר – הצלחת הטיפול תלויה רק בו, כאשר מדובר בילד היא תלויה גם בו, אך יותר מכל היא תלויה בשיתוף פעולה של ההורים.
פעמים רבות הילד מאוד רוצה להצליח, משתף פעולה היטב, אבל ההורים עלולים להחליט על הפסקת הטיפול עבורו. לפעמים זה קורה כאשר קצב הריפוי לכאורה, לא מספיק מהיר בעיני ההורים, למרות שהילד יהיה מרוצה מהישגיו וירצה להמשיך את התהליך.
לפעמים הטיפול נפסק באמצע עקב 'בעיה כספית' כביכול, ואז הריפוי בעצם נעצר ואף חוזר חלילה. ילד נתון להחלטות של הורים וזה בהחלט מקובל. ההורים מגדלים ומחנכים את הילדים, הם האחראיים.
אני פונה להורים בבקשה – בקשה להקשיב לילד וללכת איתו. הרי המטופל עצמו יודע אם הוא בדרך להצלחה או לאו. רק תהיו קשובים לילד שלכם. כולכם תרוויחו מזה.
אז, שיהיו לנו הרבה ילדים שמחים ומאושרים, בריאים וחזקים!
אמן!!!!!