הודעה חשובה:

הכתוב בחוברת זו איננו בגדר מרשם רפואי לטיפול במחלות, אלא ידע שפורסם בכתבי עת מדעיים ומבוסס על מחקרים. מן הראוי שהנזקק לטיפול יפנה לרופא או לכל גורם מוסמך אחר בתחום בריאות הנפש (כגון פסיכולוג), לפי המצב.

דיכאון היא אחת ההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר בארה"ב ובעולם כולו. לפי המכון הלאומי לבריאות הנפש, 17.3 מיליון (כ – 7%) מהאמריקאים סובלים מדיכאון. כמו כן, נשים נוטות כמעט פי שניים לחוות דיכאון מאשר גברים.

אחת ההגדרות של "מצב רוח" הנה הרגשתו המתמשכת של האדם. הרגשה זו משפיעה על התנהגותו וצובעת בגוונים שונים את האופן בו הוא מביט על העולם. כאשר מדובר בדיכאון, מגוון רגשות נלווים אליו, כגון: עצב, מלנכוליה, זעף, חוסר תקווה ועוד. דיכאון מוגדר כהפרעת מצב רוח והצבעים בו הוא צובע את עולמו של הסובל ממנו, הנם כהים. באופן כללי אנשים הסובלים מהפרעות במצב הרוח יכולים לסבול ממגוון סימפטומים, כגון: שינויים ברמת הפעילות של האדם, שינויים ביכולותיו הקוגניטיביות, תחושות של אופוריה, מאניה והתלהבות מוגזמת (לעתים הפרעת מצב הרוח היא מאנית ואז מצב הרוח "טוב מדי" – כן – יכול להיות גם דבר כזה…), שינויים בהרגלי השינה, בתיאבון, בחשק המיני ועוד.

כאשר אדם סובל מהפרעה במצב רוחו ובעיקר כאשר רמת ההפרעה מוגדת בינונית ומעלה, קיימת פגיעה בתפקודו בתחומים רבים של חייו: החברתי, תעסוקתי, משפחתי, בין-אישי ועוד.

רקע היסטורי

כבר בתקופת התנ"ך מתואר מקרה של דיכאון, כאשר מתואר שאול כלוקה בתסמין דיכאוני. גם במיתולוגיה היוונית מוזכרת תופעה זו: היפוקרטס הזכיר את המושג מלנכוליה (ביוונית "מרה שחורה"), ב"אליאדה" מאת הומרוס הוצג סיפור התאבדותו של אייקס ואף באנגליה נכתב על הדיכאון בימים עברו: בשנת 1,621 פרסם רוברט בורטון חיבור בשם "אנטומיה של דיכאון".

רמות של דיכאון

כאשר אדם מאובחן כסובל מדיכאון, ישנן כמה דרגות אפשריות: קל, בינוני ועמוק. מחקר בארה"ב מצא כי בקרב הסובלים מדיכאון, כ – 20% היו בעלי דיכאון קל, 50% היו בעלי דיכאון בינוני ו – 30% סבלו מדיכאון עמוק.

במהלך האבחון של הפרעת דיכאון, נהוג לסווגו לפי מידת החומרה (קלה, בינונית או חמורה) ואף לציין אם יש תכונות פסיכוטיות ו/או דפוס דיכאון עונתי. רמות הדיכאון שונות זו מזו במונחים של חומרת ותדירות הסימפטומים שאדם חווה. אדם עם דיכאון בינוני עלול לחוות תסמינים חמורים יותר במונחים של חומרה ומשך לעומת אדם עם דיכאון קל. כמו כן, בדרך כלל ככל שרמת הדיכאון גבוהה יותר כך חווים הסובלים ממנו סימפטומים רבים יותר. לרוב, הסימפטומים הקשורים באובדנות מלווים למקרים של דיכאון עמוק יותר מאשר במקרי דיכאון בינוני וקל.

אבחון דיכאון

על מנת לאבחן דיכאון, יש לשלול מצבים בריאותיים העלולים לגרום לסימפטומים דמויי דיכאון, כמו תת פעילות של בלוטת התריס. האבחנה של דיכאון תלויה בשיקול הדעת הקליני של רופא, פסיכיאטר או פסיכולוג. רופאים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש נוהגים לאבחן דיכאון באמצעות שאלונים מובנים לאבחון דיכאון ואף משתמשים במדריך לאבחון הפרעות נפשיות, מהדורה חמישית (DSM-5) כדי לקבוע אבחנה. ה-DSM-5 מתפרסם על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית ומתווה קריטריונים לאבחון עבור מגוון רחב של מצבים נפשיים, כולל דיכאון.

דיכאון מאופיין על ידי שני תסמינים עיקריים: מצב רוח ירוד וירידה בפעילויות.

על מנת להיות מאובחן עם דיכאון קליני, אדם חייב להפגין לפחות חמישה מתוך תשעת הסימפטומים המפורטים ב – DSM-5 במהלך תקופה של שבועיים.

להלן תסמיני הדיכאון:

1.     האדם מרגיש מדוכא או עצבני רוב היום, כל יום.

2.     איבוד עניין או הנאה בפעילויות שבעבר האדם גילה בהן הנאה, רוב היום.

3.     שינויים בדפוסי השינה, כולל שינה רבה מדי או מעטה מדי – כמעט בכל יום.

4.     שינויים בפעילות המוטורית.

5.     אנרגיה נמוכה או עייפות.

6.     שינויים בתיאבון (אכילה מועטה או אכילת יתר), מלווה תכופות בשינויים תואמים במשקל הגוף.

7.     הופעת רגשות של חוסר ערך עצמי.

8.     קושי להתרכז.

9.     מחשבות ו/או התנהגויות אובדניות.

הקושי להתרכז יכול להיות מלווה גם בקושי בחשיבה ובקבלת החלטות. הופעת רגשות של חוסר ערך עצמי יכולה להיות מלווה ברגשות אשם רבים (מוגזמים לרוב). המחשבות על מוות והתאבדות עלולות להיות חוזרות ונשנות, מלוות בתוכנית התאבדות מעשית – או ללא תוכנית קונקרטית ובמקרים קיצוניים ייתכן ניסיון אובדני של ממש.

התסמינים עשויים להשתנות בעוצמה ובמשך הזמן בו הם מופיעים אצל אנשים עם דיכאון קל, בינוני ועמוק. אנשים עם דיכאון קל יכולים לבצע את הפעילות היומיומית הרגילה שלהם ללא ליקוי רב, לעומת זאת – הסימפטומים של דיכאון בינוני חמורים מספיק כדי ליצור בעיות בעבודה, בלימודים, בחיי המשפחה ובחיי החברה. אנשים עם דיכאון בינוני עשויים ממש להיאבק כדי להצליח להשלים משימות יומיומיות שבשגרה ומרבים להרגיש עייפים וחסרי מוטיבציה. בעבודה, הם עשויים להיאבק כדי להצליח להתרכז בפרויקטים. התסמינים מהם הם סובלים עלולים גם להוביל לבעיות במערכות היחסים שלהם, כאמור.

אבחנה מבדלת

אבחנה מבדלת זהו מושג המדבר על שלילה של מצבים העשויים להיות דומים להפרעה אותה מאבחנים, כדי להיות בטוחים שהאבחון שלה הוא נכון. במקרה של דיכאון יש לשלול מצבים אחרים – האבחנה המבדלת של דיכאון תקבע כי האדם אכן סובל מדיכאון ולא מ: בעיה בריאותית פיזית כלשהי, הפרעה דו-קוטבית מסוג I או II, הפרעת שימוש לרעה בחומרים ועוד.

גילאים

כמחצית מהלוקים בדיכאון הנם בטווח הגילאים 20 עד 50 ורובם באזור גיל 40. כמו כן, לאחרונה חלה עליה בשכיחות של דיכאון עמוק בקרב בני נוער, כנראה בשל עלייה בצריכת הסמים והאלכוהול בגילאים אלו, מה שעלול להוות טריגר להתפרצותו של דיכאון.

ישנן מגוון שיטות טיפול בדיכאון. להלן יפורטו השיטות. לעתים משלבים כמה שיטות יחדיו כמו למשל טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי בו – זמנית.

טיפול בדיכאון בעזרת פסיכותרפיה

הטיפול הפסיכולוגי בדיכאון מתבצע על ידי פסיכולוגים או אנשי מקצוע אחרים שהוכשרו לכך (למשל עובדים סוציאליים קליניים ולעתים אף פסיכיאטרים).

השיטה היעילה ביותר נגד דיכאון, כפי שנמצא מדעית, הינה טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי – התנהגותי (CBT). הטיפול מובנה, תחום בזמן ומאתגר את מחשבותיו והתנהגותו של הפונה.

כמובן שישנם מקרים בהם מתרחש טיפול דינאמי ארוך מועד וגם לו עשויות בהחלט להיות תוצאות משביעות רצון.

טיפול תרופתי בדיכאון

התרופות הנפוצות לטיפול בדיכאון הן ממשפחת ה – .SSRI תרופות אלו מעכבות את הספיגה החוזרת של הסרוטונין על ידי התאים, כך שהוא נותר פעיל יותר זמן. הדבר מסייע נגד דיכאון מכיוון שסרוטונין זהו חומר הקשור במצב הרוח וככל שהוא פעיל זמן רב יותר, מצב הרוח משתפר.

טיפול באמצעות תרופות פסיכיאטריות חייב להתבצע בפיקוח פסיכיאטר או רופא משפחה ויש לנקוט משנה זהירות כאשר נעזרים בהן ולהקפיד על הכללים הבאים:

1.     יש ליטול את התרופות באופן קבוע ועל פי המינון שהמליץ הפסיכיאטר / הרופא.

2.     יש לשים לב לתופעות לוואי. תופעות הלוואי מפורטות בעלון התרופה ויש לשים לב אם הן נפוצות וזניחות, או נדירות ומסוכנות. כאשר מופיעות תופעות לוואי יש לפנות לרופא בדחיפות (לפסיכיאטר / לרופא המטפל או לרופא אחר – אין להזניח תופעות לוואי!!) גם בכל הופעה של תופעת לוואי שלא רשומה בעלון יש לפנות לרופא בדחיפות.

3.     אסור לשתות אלכוהול במהלך הטיפול התרופתי ובאם קיימות המלצות תזונתיות נוספות – יש לציית להן.

4.     התחלת נטילת התרופה נעשית בהדרגה ובפיקוח רפואי. אסור להפסיק את הטיפול התרופתי לבד. הדבר עלול לדרדר את המצב הנפשי.  השפעת התרופה המיטבית מתחילה לרוב לאחר כשלושה שבועות וגם הפסקת נטילתה חייבת להיות בהדרגה.

טיפול בדיכאון באמצעות חשמל (ECT)

טיפול בנזעי חשמל הוא טיפול בדיכאון העמיד בפני תרופות פסיכיאטריות. במקרים כאלו ההליך עוזר פעמים רבות לשפר את מצבם של הסובלים מדיכאון עמוק. ההליך נעשה בהרדמה מלאה ותופעת הלוואי העיקרית שלו היא פגיעה בזיכרון לתקופה קצרה (לא פגיעה בלתי הפיכה). פעמים רבות לטיפול זה תוצאות מהירות ומופיע שיפור גדול במצבו של הסובל מהדיכאון.

טיפול בדיכאון במסגרת אשפוזית פסיכיאטרית

מקרים רבים של דיכאון עמוק המלווה בסכנת אובדנות ממשית, מטופלים בתוך מסגרת פסיכיאטרית אשפוזית, בה קיימת על האדם השגחה כי לא יפגע בעצמו. מסגרת זו עשויה להוות לו גורם הגנה עד שישתפר מצבו (למשל, עד שתתחיל השפעתן המיטבית של התרופות הפסיכיאטריות אותן הסובל מדיכאון נוטל).

כמו כן, אשפוז פסיכיאטרי זהו טיפול "מחזיק", העוטף את המטופל ומעניק לו מגוון כלים בו זמנית, כגון: סדר יום, פעילויות חברתיות, טיפול פסיכולוגי פרטני וקבוצתי, טיפול פסיכיאטרי ועוד. כיום המגמה היא להמעיט באשפוזים פסיכיאטריים לעומת העבר וכן לצמצם את משכם, מכיוון שהטיפול המוענק בקהילה טוב משהיה בעבר וכן מכיוון שלעתים הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי (הנפוץ כיום יותר מבעבר) משיג תוצאות טובות באופן מהיר יחסית – אולם עדיין ישנם מקרים בהם האשפוז הוא הכרחי (כאשר קיימת סכנת אובדנות ממשית, כאמור).

דיכאון בקרב ילדים ובני נוער

בעבר סברו כי הפרעת הדיכאון איננה מתקיימת אצל ילדים, אלא בעיות אחרות, כגון: הפרעות התנהגות, היפראקטיביות, חרדות, בעיות בבית הספר ועוד. כיום ידוע כי דיכאון בהחלט יכול להתקיים גם בקרב ילדים והוא מכיל סימפטומים דומים לאלו המופיעים אצל דיכאון במבוגרים.

דיכאון אצל ילדים פעמים רבות מופיע לאחר אירוע או אירועי דחק, המובילים להתפרצותו. אירועים אלו עשויים להיות: טרגדיה, הזנחה, התעללות (פיזית ו/או מינית), גירושין, יחסים קונפליקטואליים בקרב בני המשפחה, בעיות בבית הספר (לימודיות ו/או חברתיות) ועוד. במקרי התעללות כ – 20% מן הילדים הסובלים ממנה יפתחו בסופו של דבר דיכאון.

סימפטומים טיפוסיים לדיכאון אצל ילדים ואצל בני נוער הנם: תוקפנות, חוסר שקט, ריחוק חברתי ומשפחתי, עצבנות, הזנחת המראה החיצוני ועוד.

20% מתוך הילדים ו – 40% מתוך בני הנוער הנמצאים באשפוז פסיכיאטרי, אושפזו עקב דיכאון. הפרעת הדיכאון בילדים הנה כרונית, דבר המתבטא במשך זמן ממושך ובהישנות של ההפרעה תוך כחמש שנים אצל 70% מאלו שסבלו ממנה בעבר. כמו כן, ילדים ובני נוער רבים הסובלים מדיכאון בגילאים הצעירים, יסבלו ממנו גם בבגרות. רוב הילדים הסובלים מדיכאון יחלימו ממנו תוך כשנתיים (הדבר לא סותר את הישנותו העתידית תוך כחמש שנים אצל מרביתם, כאמור).

פעמים רבות קיימת קו-מורבידיות (קו-מורבידיות זהו ביטוי המדבר על תחלואה כפולה, שתי הפרעות או יותר המופיעות יחדיו בו זמנית) אצל ילדים ובני נוער בין דיכאון להפרעות אחרות, כמו: חרדה, הפרעות התנהגות, היפראקטיביות, בעיות למידה, מצבים פסיכוטיים, הפרעות אכילה ועוד.

טיפול בדיכאון אצל ילדים ובני נוער

ברוב המקרים טיפול פסיכולוגי פרטני או טיפול משפחתי בילד ובהוריו משיג את המטרה הרצויה (הפסקת הדיכאון), אולם קיימים מקרים בהם טיפול זה אינו מספיק ואז מוסיפים שימוש בתרופות ולעתים אף אשפוז פסיכיאטרי לילד / בן הנוער הסובל.

הפרעת אישיות דיכאונית

הבדל משמעותי בין הפרעת אישיות להפרעה נפשית, המתפרצת בשלב מסוים בחיים – הוא כי הפרעת אישיות הינה עמידה הרבה יותר. כשמה, כן היא. היא מהווה חלק מאישיותו של האדם. קיימות מגוון הפרעות אישיות – ולעניינינו, להלן כמה מהמאפיינים של הפרעת   אישיות דיכאונית כפי שמתוארים   ב – DSM-IV:

אנשים הסובלים מהפרעת אישיות דיכאונית מאופיינים בתכונות האופי הבאות: פסימיות, חוסר הנאה, חוסר אושר ומרבים לפקפק בעצמם. הגורמים המעצבים אדם להיות בעל אישיות דיכאונית לא ברורים לחלוטין, אולם סבורים כי הם קשורים לגורמים כמו חוויה של אובדן בגיל צעיר, חוויות שליליות עם ההורים וסופר אגו נוקשה (תחושת אשמה מוגזמת, תחושה כי האדם ראוי לעונש על מעשיו ועוד). אנשים בעלי הפרעת אישיות דיכאונית מאופיינים בתכונות הבאות (או בכמה מהן): פסיביות, מופנמות, רצינות רבה, עגמומיות ופסימיות, ביקורת גבוהה כלפי עצמם וכלפי הזולת,

מרבים בדאגה ובעיסוק באירועים שליליים, מצפוניים מאוד ובעלי משמעת עצמית גבוהה. אנשים אלו חשים חוסר שמחה כרוני, הנם בעלי הערכה עצמית ירודה, מתקשים למצוא פעילויות המסבות להם הנאה ובהתנהלותם הנם איטיים, בעלי קול שקט ונראים מדוכאים.

האבחנה המבדלת להפרעת אישיות דיכאונית הינה דיסתימיה והפרעת אישיות נמנעת.

דיסתימיה

דיסתימיה זהו מצב דיכאוני כרוני הנמשך לפחות שנתיים (אצל בני נוער שנה אחת מספיקה להגדרת הפרעה זו). אין מדובר בדיכאון עמוק (פרט למקרים בהם ישנה קו-מורבידיות בין דיסתימיה לאפיזודת דיכאון עמוק), אך בהחלט זהו מצב המצריך טיפול מכיוון שהלוקים בדיסתימיה שרויים מרבית הזמן במצב רוח שלילי (לעתים ישנן הפוגות של ימים או שבועות, בהן מצב הרוח תקין) והדבר עלול לפגוע בתפקודם, בחיי החברה שלהם, בהערכתם העצמית ובמגוון רבדים נוספים של חייהם.

הגורמים לדיסתימיה יכולים להיות רבים, פעמים רבות מדובר בגורם תורשתי (כאשר אדם נוסף מהמשפחה לוקה בדיסתימיה), אירועי דחק שעוררו את התפרצות ההפרעה (כמו אובדן מערכת יחסים קרובה, למשל), חוסר שבעות רצון מן השגרה בליווי תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת לשנותה, בעיות משפחתיות מעיקות ועוד.

אבחון דיסתימיה לפי ה – DSM-IV:

1.     מצב רוח ירוד רוב שעות היום, מרבית הימים.

2.     שניים מהסימפטומים הבאים (בליווי מצב הרוח הירוד): שינוי בתיאבון, שינה מועטה מדי או רבה מדי, תחושת עייפות וחוסר אנרגיה, ביקורת עצמית רבה, קושי לקבל החלטות, קשיי ריכוז, פגיעה בערך העצמי ותחושת חוסר אונים.

3.     כדי שההפרעה תוגדר כדיסתימיה – על ההפוגות במצב הרוח השלילי להיות קצרות מחודשיים.

אבחנה מבדלת

1.     לא הופיעו במהלך התקופה כל סימפטומים של הפרעת מאניה דיפרסיה מסוג I או II או ציקלותימיה. המשותף לכל ההפרעות הללו שהן כוללות מרכיב של מצב רוח מרומם באופן חריג (בעגה – "היי" {High}).

2.     אין מצב אחר היכול לגרום לסימפטומים של הסובל מדיסתימיה, כגון: שימוש לרעה בחומרים, מצבים פסיכוטיים, מחלה פיזית ועוד.

 

טיפול בדיסתימיה

לרוב נוקטים בטיפול פסיכותרפי ארוך טווח בו ניתן לבצע תהליכים ממושכים, תוך התבוננות פנימית של המטופל בעצמו ועיבוד מאורעות שחווה בחייו (שלעתים ליבו את התפרצות הדיסתימיה, כאמור). לעתים נוקטים בשיטת טיפול קוגניטיבית – התנהגותית וגם היא נמצאה כמסייעת לדיסתימיה. בחלק מן המקרים נעזרים בטיפול תרופתי, לרוב עם תרופות ממשפחת  ה – SSRI.