השפעת אכילת מצה על נפש האדם על פי דברי חז"ל
המאכל הלאומי של עם ישראל בחג הפסח הוא ללא ספק המצה. לפני שמנסים להסביר את מנהג אכילת המצה מבחינה רוחנית, בריאותית וכו', יש להבין מה ההבדל בין לחם למצה, לא רק ברמה הקולינארית, אלא גם בשורש העניין.
נתחיל מההתחלה ונתקדם צעד צעד. ראשית נבין מה מקור המילה חמץ. בעבר, עד עידן המהפכה התעשייתית לא היו שמרי אפיה תעשייתיים והשיטה להתפחת בצק הייתה שימוש בשמרי בר הנמצאים באוויר. השמרים הם פטריות חד תאיות המפיקות אנרגיה מסוכר. בתהליך הפקת האנרגיה, נוצר פחמן דו חמצני CO2, שמנסה לצאת החוצה ויוצר בועות בתוך הבצק וכך בעצם מתפיח את הבצק והופך אותו לאוורירי יותר.
לפני תירבות שמרי האפייה, השתמשו כאמור בשמרי בר. כדי שתיווצר התפתחה משמעותית של הבצק יש להכניס לתוכו כמות גדולה יחסית של שמרי בר. הדרך לעשות זאת היא להכין בצק ולתת לשמרי הבר להסתפח אליו במשך מספר ימים, לתסוס (הפיכת הסוכר לאנרגיה) ולהתרבות. אז מכניסים חלק מהעיסה לבצק ממנו רוצים להכין את הלחם. את העיסה המקורית שבה התרבו שמרי הבר, יש "להאכיל" מידי פעם בקמח נוסף, כדי שתהיה זמינה להכנת לחם נוסף בעתיד. כלומר, יצרנו בעצם בית גידול לשמרי בר כדי שנוכל לנצל את יכולתם ליצור גז בתהליך פירוק הסוכר, בכל עת שנרצה.
בתהליך המרת הסוכר לאנרגיה ע"י שמרי הבר, נוצר לא רק גז פחמן דו חמצני, אלא גם חומצות המקנות לעיסה זו טעם חמוץ מאוד- מכאן שמה- מחמצת (או מחמצת שאור).
עכשיו נוכל להבין מה זה חמץ. חמץ הינה תערובת בצק שהותפחה באמצעות עיסת מחמצת שאור (בימינו גם ע"י שמרי אפייה).
בהערת אגב- יש הבדל בריאותי משמעותי בלחמים שהותפחו באמצעות מחמצת שאור בהשוואה ללחמים שהותפחו באמצעות שמרי אפיה תעשייתיים. אחד ההבדלים הוא ששמרי אפיה תעשייתיים עלולים לפגוע בפלורה הטבעית של מערכת העיכול שלנו. מערכת העיכול שלנו לא מכירה את שמרי האפייה והם עלולים לגרום לחוסר איזון בין החיידקים הטובים לרעים במעיים. שמרי הבר, כאמור, נמצאים תמיד באוויר והם לא זרים למערכת העיכול שלנו.
איכות מחמצת השאור תלוי בסוג קמח בו השתמשו, איכות המים בהם השתמשו וגם באיכות האוויר במקום בו גדלה המחמצת.
נחזור ללחם. הלחם הוא מאכל מורכב מאוד. יש בו טוב ויש בו רע והמקור לזה הוא כבר בגמרא.
אמרו חז"ל: " אילן שאכל ממנו אדם הראשון… רבי יהודה אומר חטה היתה" [1]. בתורה, האילן שאכל ממנו אדם הראשון נקרא בשם "עץ הדעת טוב ורע" [2]. כלומר בחטה, יש טוב ויש רע. דעת היא דבר טוב, אך התורה מדגישה שבחטה יש גם רע.
כעת בואו נצלול עמוק יותר ונראה מה באמת רע בחטה ומה טוב בה. בספר הזהר, ספר הקבלה המרכזי והבסיסי ביהדות, נאמר כך: " חמץ ומצה – דא יצר רע ודא יצר טוב" [3], כלומר, על פי הקבלה, החמץ נמשל ליצר הרע והמצה מייצגת את היצר הטוב. נבין בהמשך את הסיבה להקבלה המוזרה הזו.
מצה היא למעשה תערובת של קמח ומים ללא ערבוב של עיסת מחמצת שאור (ובוודאי שללא הוספת שמרים תעשייתיים), כך שלא תהיה כל התפחה של הבצק.
כעת נוכל להבין מדוע במצה, מרגע יצירת הבצק (החיבור בן המים לקמח) ועד להכנסתה לתנור (ולפי המחמירים עד הוצאתה מהתנור לאחר אפיה) אסור שיעברו יותר מ 18 דקות (ח"י רגעים):
הרי גם באוויר יש שמרי בר ומרגע החיבור בן המים לקמח, שמרי הבר מתחילים לפרק את הסוכר ולהתפיח את הבצק, גם אם ההתפחה אינה נראית עדיין לעין האדם. חז"ל קבעו שלוקח לשמרי הבר זמן של 18 דקות ליצור התפחה כלשהי. הכנסת הבצק לתנור בטמפ' של מאות מעלות צלזיוס למעשה הורגת את שמרי הבר ותהליך ההתפחה נעצר (או לא מתחיל). אם נמתין יותר מ 18 דקות עד לחשיפת שמרי הבר לטמפ' האפייה הגבוהה, הם יספיקו להמיר חלק מהסוכר לאנרגיה ולהתפיח את הבצק. בדיוק הדבר אותו אנו רוצים למנוע במצה.
תשאלו ובצדק, הרי שמרי הבר יכולים להסתפח כבר לקמח, עוד לפני הכנת הבצק ולגרום לו להחמיץ. התשובה היא ששמרי הבירה אינם מסוגלים לנצל את הסוכר בקמח היבש לצורך הפקת אנרגיה. החיבור של הקמח עם מים יוצר שינוי כימי בקמח החיטה שהופך את העמילן של החיטה לזמין לשמרי הבר, לכן כל ההקפדה היא רק מרגע החיבור של הקמח עם המים.
(אתם עשויים אגב להיתקל במצה שמורה שרשום עליה "שמורה מרגע הקצירה". יש המחמירים, החוששים שכבר בעת קצירת זרעי החיטה, רוסקו כמה גרעינים (כלומר הפכו לקמח) ובאו במגע עם מים ואפשרו לשמרי הבר ליצור כבר תהליך ראשוני של התפחה מיקרוסקופית בתערובת. אותם מחמירים, מקפידים שכבר מרגע הקצירה תהיה הקפדה ששום טיפת מים לא תבוא במגע עם זרעי החיטה).
נחזור להקבלה של ספר הזהר בין חמץ ומצה לבין היצר הרע והיצר הטוב. כל ההבדל בין חמץ ומצה טמון בהתפתחה שנגרמת ע"י מחמצת השאור. במילים אחרות, הזהר אומר לנו שהמחמצת היא השרש של יצר הרע! לדבר זה יש מקור נוסף. חכמי הגמרא התבטאו כך:
"ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה" [4]. כלומר על פי חכמי הגמרא, הדבר שעוצר אותנו בחיים מלעשות את הרצון האמיתי שלנו, הוא השאור שבעיסה. על פי חז"ל, השאור שבעיסה, היצר הרע הוא זה שמפריע לנו בחיים.
מדוע המשילו את השאור, מחולל ההתפחה, ליצר הרע?
האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מתלמידי המגיד ממזריטש ומייסד חסידות חב"ד, מסביר שחמץ מסמל את הגאווה. לא במקרה, ביטוי עממי על בעל גאווה הוא, 'נפוח מגאווה' . כשם שהחמץ הוא בעצם עיסת בצק דקה שתפחה מעבר לממדים האמיתיים שלה, כך אדם גאוותן מציג את עצמו כהרבה מעבר למידותיו האמיתיים. החמץ מכיל את אותה כמות חיטה כמו המצה, הוא רק נראה גדול יותר וגבוה יותר, אבל כאשר מסתכלים בפנים, רואים שבעצם זה רק בועות של גז ואין הצדקה אמיתית לנפח שהוא תופס… הבצק שתפח משדר מסר של "כוחי ועוצם ידי" [8].
המצה, לעומת זאת, מסמלת את הענווה, הצניעות, הביטול. היא לא מציגה את עצמה יותר ממה שהיא באמת. על פי חז"ל הגאווה היא השורש לכל הבעיות. היא השורש למריבות, לשנאה, לקנאה, ללשון הרע ועוד ועוד. אדם ללא גאווה, שאינו מפריז בכישרונותיו ותכונותיו, המודע לחסרונותיו ולדרך הארוכה שעליו לעבור עד שיהיה אדם מתוקן במידותיו, גם מרגיש שפל רוח בפני כל אדם ונוטה הרבה יותר לסלוח, למחול, לוותר, לראות את הטוב באחר שמולו וכו'. על בעל גאווה התבטאו חכמי הגמרא: " כל אדם שיש בו גסות הרוח [גאווה] אמר הקדוש ברוך הוא- אין אני והוא יכולין לדור בעולם" [5]. חז"ל מלמדים אותנו שהמחשבה הגורמת לאדם להפריז במעלותיו ולהיות נפוח ובעל גאווה, היא פעולה של יצר הרע, לכן הם גם המשילו את השאור, מחולל ההתפחה ליצר הרע.
אז למה כל כך חשוב לאכול מצה בפסח?
חז"ל מסבירים שאכילה של מזון מסוים מטמיעה באדם את התכונות הרוחניות של אותו מזון (לכן למשל כל בעלי החיים הכשרים לאכילה, הם צמחוניים, מכיוון שלטורפים יש מידת האכזריות שאנו לא רוצים להטמיע בתוכנו). כלומר, אכילת מצה, מטמיעה בתוכנו את מידת הענווה, הצניעות, ההכרה בחסרונותינו, את הביטול לבורא וכו'- מידות שאנו רוצים להטמיע בתוכנו.
אם כך, נשאלת השאלה, מדוע חשוב לאכול מצה רק בפסח? אם מצה מחדירה בנו מידות טובות, ענווה וצניעות, מדוע לא נאכל אותה כל השנה?
התשובה היא שפסח הוא זמן של יציאה ממצרים. מצרים מלשון מיצר- משהו צר שמפריע לנו לעבור. משהו שחוסם אותנו בחיים. זה יכול להיות מכשול או אתגר חיצוני וזה יכול להיות משהו פנימי כמו מחשבה שבולמת אותנו וכו'. חז"ל רצו ללמד אותנו מסר: כאשר אתה נמצא במצרים- סיטואציה בחיים בה אתה מרגיש כלוא, תקוע, בלא יכולת לעבור ולהתקדם, הדבר שיכול לעזור לך לצאת מהמיצר, היא ענווה, צניעות והתבטלות לכוח עליון. זה הכלי שיחלץ אותך מהמיצר ולכן דווקא בפסח, זמן יציאת מצרים, אנו מצווים לאכול מצה. אפשר כמובן לאכול מצה כל השנה, גם כשאין מכשולים ואתגרים (למעט 30 יום לפני הפסח וזאת כדי שנתגעגע למצה ונאכל אותה בתאבון), אך חשוב במיוחד לאכול מצה בזמנים של תקיעות וחסימות.
עכשיו גם אפשר לתת תשובה לאחת הקושיות הגדולות בנוגע לסיפור יציאת מצריים. אנו יודעים מההגדה של פסח שהטעם לאכילת מצה הוא "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" [9], כלומר עקב החיפזון בו יצא עם ישראל ממצרים, לא הספיק הבצק להחמיץ ולזכר כך אנו אוכלים מצות. זה נכון (שנאמר "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" [10]) וזה וודאי אחד הטעמים לאכילת מצה, אבל מעיון מעמיק בסיפור יציאת מצרים, אנו רואים שעם ישראל הצטווה לאכול מצות, עוד לפני יציאת מצרים, ללא כל קשר לחיפזון! כלומר, יש טעם נוסף לאכילת מצה. לא רק זכר לאירוע היסטורי.
כעת לאחר שהבנו מה המצה מטמיעה באדם מבחינה רוחנית, נוכל להבין את הציווי לאכול מצה טרם יציאת מצרים. כדי שעם ישראל יצליח לצאת ממצרים ולהתגבר על כל המכשולים, הקדים הקב"ה ציווי לאכול מצה, בצק שלא תפח, וזאת כדי להטמיע בהם את המידות הנדרשות כדי להתגבר על המכשולים הצפויים להם בדרך.
עכשיו תשאלו: בסדר, הבנו למה אכילת מצה דווקא בפסח והבנו למה עם ישראל צווה לאכול מצה עוד לפני יציאת מצרים, אבל מדוע מותר לנו לאכול חמץ כל השנה? הרי אם חמץ מטמיע בנו התנשאות וגאווה, האם זה בסדר להטמיע מידות אלו בשאר השנה?
על שאלה זו עונה הרבי מלובביץ כך:
האדם בא לעולם כדי להשפיע, לעשות טוב בעולם ולהאיר את סביבתו. אם כל השנה הוא יקטין את עצמו, ולא יהיה מודע למעלותיו וכשרונותיו, הלך הרוח הנפשי הזה יגביל את פועלו בעולם. לעיתים אדם צריך להתבלט, להוביל, להנהיג ולסחוף אחריו אנשים אחרים. בזמנים אלו הוא צריך לזכור להכיר את מעלותיו ולא פעם גם להבליט את יכולותיו ולהציגם בפומבי. לכן החמץ אינו אסור כל השנה. אדרבא, בזכות החמץ, אפשר כל השנה לפעול ביתר כוח, בזכות הכוח של שמרי הבר, שמרומם אותנו מעלה מעלה. מוסיף הרבי ואומר שאדם שפעל והצליח, עלול ליפול בחטא הגאווה ובהרגשת כוחי ועוצם ידי ולכן חשוב במשך שבוע אחד בשנה, לעצור, להתבונן ולקבל פרספקטיבה על מי אני באמת. ואת זה נותנת לנו המצה.
נציין שההתבטאויות על המצה בכתבי היהדות הן חריגות מאוד. ספר הזהר מכנה את המצה "מיכלא דמהימנותא" [6] – מאכל האמונה ו"מיכלא דאסוותא" [7] – מאכל הרפואה! כלומר על פי הקבלה אכילת מצה מביאה לאדם גם אמונה וגם רפואה!
מבחינה תזונתית, אם אתם לא רגישים לגלוטן, מצה היא בסך הכל מזון טוב לאדם. היא מכילה קמח ומים בלבד, ללא סוכר, שמרים, שמנים, מלח, חומרים מייצבים ומשמרים וכו'. ואם היא מקמח מלא היא גם מכילה הרבה מאוד סיבים ומינרלים שונים החיוניים לאדם.
החלטתם לאכול הפסח מצות שמורות? הנה כמה מהדברים שאתם צריכים לדעת:
1. חמץ אסור לאכול כל הפסח, אבל מצה יש חובה לאכול רק בליל הסדר.
2. חשוב להקפיד ולאכול מצה שמורה שנעשתה בעבודת יד (המצות העגולות). כל הסגולות של המצה (מאכל האמונה ומאכל הרפואה) הן רק למצות שנעשו בעבודת יד. מצות מכונה (המרובעות), אינן חמץ והן כשרות לפסח, אך הן אינן נחשבות למצה אותה יש לאכול בליל הסדר.
3. רצוי מאוד כאמור לרכוש מצה שמורה מקמח מלא.
4. אחוז המים במצה נמוך משמעותית מאחוז המים בלחם, לכן אנשים רבים חווים עצירות עקב אכילת מצות. כדי למנוע בעיה זו, חשוב לאכול בפסח גם הרבה פירות וירקות ואולי להגדיל מעט את צריכת המים (בהתאם לתזונה שלכם).
5. בליל הסדר יש לאכול פעמים כזית מצה. כזית מצה זו בערך הכמות של שליש מצה שמורה עגולה. פעם ראשונה היא אחרי הברכה על אכילת מצה והפעם השנייה היא באפיקומן. יש לאכול מהאפיקומן המקורי לפחות חתיכה קטנה ולהשלים את הכמות ממצה שמורה אחרת כלשהי.
לסיכום:
הכרנו מעט את המצה השמורה. מצה שמורה היא מזון פשוט, בריא ובעל השפעה רוחנית חזקה מאוד. מטמיעה בנו מידות טובות של ענווה וצניעות ועל פי הקבלה גם עוזרת לנו לאמונה ולרפואה.
האם הכתבה הזו מדעית? ברובה לא. אבל החיים הם לא רק מדע.
פסח כשר ושמח לכולנו!
נ.ב המלצה חמה: שלחו כתבה זו לבני משפחתכם ומכרכם כדי שידעו מה בדיוק הם אוכלים בליל הסדר.
החלטתם בעקבות קריאת הכתבה לרכוש מצות שמורות? ספרו לנו על כך בתגובות.
ד"ר גיל יוסף שחר(M.D.) הינו רופא קונבנציונאלי, מומחה לרפואה תזונתית וניקוי רעלים. הוא עומד בראש המרכז לרפואת הרמב"ם
מקורות:
1. תלמוד בבלי, מסכת ברכות מ/א
2. בראשית ב, ט
3. ספר הזהר, חלק ב, מ/ב
4. תלמוד בבלי, מסכת ברכות יז/א
5. תלמוד בבלי, מסכת סוטה ה/א
6. ספר הזוהר חלק א קנז, א/ חלק ב מא,א וגם קפג,ב
7. ספר הזהר, חלק ב, קפג,ב
8. דברים ח, יז
9. לשון ההגדה של פסח
10. שמות יב,לד
