השבר ע"ש קולס קורה בשכיחות רבה בנשים מבוגרות, שסובלות ממידה מסוימת של אוסטיאופורוזיס וגורם לעוות של שורש כף היד אם לא מטופל כהלכה.

הטיפול הראשוני בשבר ע"ש קולס בחלק המרוחק של האמה מחייב שחזור נאות, אנטומי ככל האפשר, וקיבוע בגבס. הרופא צריך ליצור אזורי לחץ מוגדרים בגבס כשעדיין לח תוך כדי ייבושו, כדי למנוע הידרדרות של עמדת השבר כתוצאה מספיגת העצם באזור השבר ופעילות אקטיבית של השרירים בתקופת האיחוי. בתום ביצוע הקיבוע בגבס חובתו של הרופא לבדוק צילום רנטגן נוסף, בין אם בוצע שיחזור או לא בוצע, ולוודא שאין הידרדרות בעמדת השבר מאז הצילום הראשון. בשחרור על הרופא לתת הוראות לגבי הגבהה של תנוחת היד, ותרגול האצבעות, המרפק והכתף.

בתום שבוע מאז אירוע השבר ניתן לשפר את עמדת השבר במידה וחלה הרעה. לכן שוב יש לצלם רנטגנית את אזור השבר ועל הרופא לבדוק ולוודא:

1. אם לא חלה הידרדרות בעמדת השבר מאז הקבוע הראשוני ואם עמדת השבר סבירה.

2. אם הגבס איננו גורם לעוות של האצבעות (האגודל) או להגבלת תנועתן.

3. אם הנפיחות של הרקמות סביב השבר פחתה וגרמה להתרופפות הקיבוע, מצב שעלול לאפשר שינוי בעמדת השבר.

4. אם אין נזק נוירולוגי לעצבי שורש כף היד לתחושה ולתנועת האצבעות.

5. לחזור על הוראות לגבי תנוחת היד, ותרגול האצבעות, המרפק והכתף.

בתום שבועיים מאז אירוע השבר במידה ונדרש תיקון, עדיין ניתן לעשות זאת, אם כי תחת הרדמה. לכן שוב יש לצלם את אזור השבר ועל הרופא לבדוק שוב ולוודא אותן הבדיקות שצוינו לעיל.

לאחר מכן, אם נדרש תיקון של עיוות בעמדת השבר, בדרך כלל זה מצריך ניתוח.

בתום 3-4 שבועות רפוי השבר התקדם ועמדתו התייצבה והתקבעה. בתקופה זו באותם מקרים בהם הקבוע בגבס הצריך עמדה בלתי פונקציונלית של כף היד, חשוב להחליף את הגבס לעמדה פונקציונלית שתאפשר תפקוד ותרגול אופטימלים, על מנת למנוע סיכון של "אטרופיה על שם סודק" כסבוך, שמשמעות דלדול העצם והרקמות.

כאמור השבר ע"ש קולס קורה בשכיחות רבה בנשים גמלאיות, שסובלות ממידה מסוימת של אוסטיאופורוזיס, ועיסוקן הפיזי מועט, והדרישה מתפקוד היד איננה כשל צעיר שידיו הם כלי עבודתו הפיזית. לכן בין מגוון גישות טיפוליות שמתוארות בספרות קיימת גם גישה של "עקוב ואל תעשה" לגבי הצורך בשחזור אנטומי בטענה, שנשענת על מידע סטטיסטי, שתפקוד היד טוב גם אם עמדת השבר לא הועמדה אנטומית . להערכתי, גישה זו גובלת במחדל טיפולי כפי שאירע במקרה הנדון, כי הטפול בפציינט חייב להיות אינדיבידואלי ולא סטטיסטי. לרופא המטפל אין אמצעי טוב יותר לקביעת הפרוגנוזה מאשר עמדה אנטומית ככל האפשר בצילום הרנטגן.

גישת מחדל זו מקבלת ביטוי נוסף מצד אחר שהוא להערכתי לכל הדעות בלתי רצוי. שבר ע"ש קולס מטופל בדרך כלל על ידי תורן חדר מיון, פעמים רבות צעיר המתמחים, או רופא מיון עמוס עבודה. הגישה לשבר שכיח זה פעמים רבות איננה פרפקציוניסטית בלשון המעטה. מכיוון שהשבר בעצם פורוזיבית נוטה לאבד את עמדתו תוך כדי ספיגת עצם מקומית, היעדר התייחסות קפדנית לטפול הראשוני תורמת לסכון של עמדה בלתי מוצלחת ואיחוי גרוע. פעמים רבות הסבל של הפציינטיות במשך חודשים רבים וארוכים ולעתים למשך חייהן בגלל שבר שאיננו מבריא כהלכה, אינו מגיע למעקב של המטפל הראשון.

בשבר ע"ש קולס תוארה שכיחות של מגוון של סבוכים כמו אבוד עמדה, איחוי גרוע, תפקוד לקוי בגלל נפיחות, כאב שמגביל את היכולת לתרגל ותגובה שלילית של הרקמות שסביב השבר (סודק). לכן התפתחה גישה כירורגית במרכזים מרובים, שבהם מנתחים את השבר לשם שחזור עמדתו וקיבועה בעזרת פינים מתכתיים שעוברים דרך העור אל תוך עצם השבר ואל תוך עצם האמה (הרדיוס). הפינים שמקבעים את השבר מאפשרים עמדה תפקודית טובה יותר מתחילת הטפול והתחלה מהירה יותר של תרגול היד והאצבעות. אבל ככל פעולה כירורגית גם לזו ישנה שכיחות מסוימת של סבוכים.