לפני כמה זמן, פנתה אישה לקליניקה שלי. בתום הפגישה הראשונה, לאחר שגוללה לפני את סיפור חייה, היא שאלה האם אני כבר אבחנתי אותה והאם אני יודע מה יש לה? תשובתי הפתיעה אותה, כך אמרה. עניתי לה, את אינך יודעת עד כמה התאמצתי במשך השעה, כדי לא לדעת מה יש לך. עד כמה איני מעוניין להכניסך לקטגוריות שבלוניות ואני מנסה להכיר אותך. בקוראי את הספר דון קיחוטה, נזכרתי בפגישה ההיא.

ממה סבל דון קיחוטה האביר מלה-מנשה, גיבור סיפורו של מגואל דה סרוונטס. איזו אבחנה היה מקבל במדריכי האבחנות  DSM  או ICD ? האם היינו לומדים אודות האיש, כתוצאה מהאבחנה הזו? האם ניתן היה לאור האבחנה לטפל בו ובכך לחסוך מאתנו שני כרכים בני 400 עמודים כל אחד? מה נוכל ללמוד מהאבחנה של דון קיחוטה, על שאר האבחנות?

דון קיחוטה זה השם שבחר לעצמו אציל כפרי נמוך דרגה ודל אמצעים, בשם אלונסו קיחנו (אולי קיחדה[1]), כשהחליט, בעקבות קריאת רומנים רבים על אבירים, עלמות חן, דרקונים ושאר פנטזיות רומנטיות, כי עליו להיות אביר ולהחיות את תקופת האבירות.

מגואל דה סרוונטס, כתב את הספר הזה לפני כארבע מאות שנה. ספר זה תורגם למאה וחמישים שפות, ולחלקם כמה עשרות פעמים, וביחד אלפי תרגומים. לספר הייתה השפעה עצומה על התרבות והאומנות. דון קיחוטה נחשב לנובלה הראשונה אי פעם.[2] מאות ספרים שנכתבו בעקבותיו, סופרים שהושפעו ממנו. למשל, צ'ארלס דיקנס שהודה בפני מזכירו, כי ההשראה לספרו מועדון הפיקוויקים, באה מסרוונטס. גם דוסטוייבסקי ואפילו טולסטוי, הצהירו כי כמה מכתביהם נכתבו בהשראת סרוונטס. שלל סרטים, פסלים, הצגות ציורים ותחריטים, הנציחו את ההידלגו (דרגת אצילות נמוכה) דון קיחוטה.

לעברית הספר תורגם כעשרים ושניים פעמים. חלק מהמתרגמים תרגמו גם את שם הגיבורים ואת מקום ההתרחשות (למשל תרגום של נחמן פרנקל משנת 1871 בשם: אבינועם הגלילי או המשיח האוויל[3]) התרגום לעברית המוכר בעבר היה של ביאליק. חיים נחמן ביאליק הצעיר, מיד כשהתפקר ועזב את הישיבה בה למד, שכר עליית גג מרופטת. שם מצא תרגום לרוסית של הספר. ברוסית הגיית השם הייתה דון קישוטה. להערכתי ביאליק קרא לגיבור דון קישוט, הן בגלל השם ברוסית והן משום המצלול של השם, המזכיר את המילה אמת בארמית. כמו בפתגם ממסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב: אמר ריש לקיש, קשוט עצמך, ואח"כ קשוט אחרים. בשנת 1994 יצא לאור התרגום המדויק ביותר, לדעתי, של בני הזוג לנדאו.

קשה להגזים בחשיבות הספר בעולם המערבי[4]. בין מעריציו הגדולים של סרוונטס, היה זיגמונד פרויד. בהיותו סטודנט לרפואה, לימד עצמו ספרדית על מנת לקרוא את דון קיחוטה במקור. מכתביו לארוסתו דאז, מרתה, מלאים תיאורים אודות ספריו של סרוונטס. הוא אף אימץ לעצמו שם כינוי של אחד מדמויות סרוונטס מתוך הספר הדיאלוג של הכלבים. אולם בכתביו, נמנע פרויד מלהזכירו, מלבד הערת שוליים אחת, לגבי מעמדן של נשים והתייחסות לא הוגנת כלפיהן, בה מדבר על הספר דון קיחוטה, אך מזכיר רק את נושא כליו, סנשו פנסה.

לטובת אלו שקראו ושכחו, אתן תמצית העלילה. אלונסו קיחנו, קרא ימים ולילות ברומנים. יצא מדעתו, והחליט שֶׁיֶחיֶיה את האבירות בספרד. יצא לדרך על גב סוסתו, הכחושה, רוסיננטה. והחל להסתבך בהרפתקאות שונות, תוך שהוא משליך על המציאות מפרי רוחו. פונדקי דרכים נראים לו כטירות. אנשים כאבירים או מכשפים. נשים כנסיכות. במסעו הראשון הוא מוכה כמעט עד מוות ומוחזר לביתו. כשיוצא בפעם השנייה הוא ממנה לעצמו נושא כלים מבני הכפר, בשם סנשו פנסה. וכן הוא "ממנה" איכרה גסת מראה שראה פעם בכפרו, בשם דולצינאה, להיות הנסיכה אותה אמור להציל מהכישוף שהוטל עליה. בתחילת מסעו השני הוא נלחם בטחנות רוח אותם מדמה לענקים. ונפצע קשה בקרב. גם בהמשך הרפתקאותיו, הוא חוטף מכות על ימין ועל שמאל. בשלב מסוים אחייניתו וסוכנת ביתו שולחות משלחת להשיבו הביתה. ואכן. ההידלגו הוחזר לביתו. כעבור שבוע, הוא יצא שוב[5]. הפעם, באופן מפתיע ומרתק מבחינת הקוראים, דון קיחוטה יוצא לדרכו, ופוגש בדרכו אנשים רבים שקראו את הכרך הראשון. וכך בעוד שבכרך הראשון הוא מדמיין מציאות, בכרך השני, אנשים מייצרים עבורו סביבה שתיענה למשוגותיו. כגון תהלוכת לוחמים למיגור המכשפים שהטילו קללה על דולצינאה. נעשה בכרך השני קיחוטיזציה של המציאות. בפוגשו את הַדַּפָּס שהוציא לאור את הכרך הראשון, הדפס מספר לדון קיחוטה על סופר אחד בשם סרוונטס שצרותיו מרובות מכתביו. בסיום הכרך השני, משיבים את דון קיחוטה לביתו ושם הוא מודה שיצא מדעתו. כעבור כמה ימים הולך לעולמו.

הכרך הראשון של "ההידאלגו החריף, דון קיחוטה איש לה מנשה", התקבל בספרד בקרב הציבור בהתלהבות רבה. בתוך שנה תורגם חלקית לצרפתית ומשם לאנגלית. מחוץ לספרד גם הממסד והאקדמיה התלהבו מהספר. בספרד, בגלל רעיונותיו הליברליים החתרניים, הממשל לא אהב את הספר. רק אחרי מאה שנים, החלה התעניינות אקדמית בו. ההתלהבות עם יציאת הכרך הראשון, הייתה כה רבה עד שמישהו שהסתתר תחת שם העט אוולנדה, כתב חלק שני להרפתקאות דון קיחוטה ופירסמו, כעבור תשע שנים. אם בשל כך או לא, כעבור שנה מפרסום הספר של אוולנדה, סרוונטס כותב ספר המשך. ולקראת סופו של הסיפור, דון קיחוטה פוגש בפונדק את דון קיחוטה "המזוייף" של אוולנדה, ושם הוא מחתים אותו על הצהרה שהוא לא דון קיחוטה האמתי. ישנן השערות לגבי זהותו של אוולנדה, והמוטיבציה שלו בהוצאת הספר (נקמה, לעג) אך אין וודאות.

יחד עם זאת, אין וודאות גם לגבי סרוונטס עצמו. ישנן השערות לגבי זהותו. אין תמונה מוסכמת למראה פניו של האיש. חוקרים רבים, נברו בארכיונים ישנים בספרד ומצאו לא מעט פירורי מידע. קורות חייו של האיש, רלוונטיות מאד להבנת הקריאה של הספר.

עדויות רבות, עובדתיות וסיגנוניות, הצביעו על כך שסרוונטס היה יהודי, או לפחות בן של יהודים מומרים, מצד אביו ומצד אמו. המאבק של דון קיחוטה להביא להכרת שמו ולשנות את העולם, היה גם נחלת סרוונטס בעצמו. הוא נלחם בשורות הצי הנוצרי בטורקיה, נפל בשבי שודדי ים אלג'ירים. נפדה כעבור חמש שנים, בידי מסדר נוצרי. אולם שוב ושוב, נדחו בקשותיו למלא תפקידים ממלכתיים. בחייו סרוונטס כתב עשרות שירים, מחזות וספרים, אך אף לא אחד מהם זכה להצלחה. רק בערוב ימיו קרוב לגיל 60 בשנת 1605 התפרסם סיפרו דון קיחוטה, ושמו הונצח לעולמי עד בתרבות המערב בפרט ובתרבות העולם בכלל. אך סרוונטס עצמו לא רווה נחת מכך, שלא לומר כי לא תוגמל כספית על כך. כעבור עשר שנים פרסם את הכרך השני וכעבור שנה נוספת הלך לעולמו. פרט מעניין לגבי מותו, הוא נפטר באותו שבוע בו וויליאם שייקספיר נפטר. ויש הסבורים כי מאחורי השם סרוונטס ומאחורי השם שייקספיר, נמצא אותו סופר צללים, הוא הלורד ביירון[6].

תלי תילים של פרשנויות מאמרים ומחקרים, נכתבו אודות סרוונטס וספריו ובעיקר דון קיחוטה. חלק מהמאמרים נכתבו במשך מאות השנים בידי פסיכיאטרים ונוירולוגים. בספרות המקצועית בעבר אובחן קיחוטה כסובל ממונומניה. עם שינוי הלקסיקון הרפואי, אובחן ההידאלגו החריף כסובל מהפרעה על הרצף הפרנואידי. החל מפסיכוזה פרנואידית, דרך הפרעת אישיות פרנואידית וכלה בקווים פרנואידיים. סנשו פנסה, נושא כליו, אובחן כסובל מ'פולי א דו' (folie à deux – שגעון בשניים). נמצאו עדויות בספר עצמו לבעיות נוירולוגיות שנבעו מחסך שינה רב ומחבלות מוחיות. ישנן גם עדויות כי סרוונטס גדל בסביבה רפואית. הוא היה בן של מנתח, אח של אחות רחמנייה וחבר של רופאים מפורסמים, שספריהם היו בספרייתו. נראה כי הכיר את הסימפטומים הנוירולוגיים וכתב את הדמות והתנהגותו, על פיהן. ישנו סינדרום הקרוי על שמו "סינדרום קיחוטה", המתייחס לחולים המושפעים בשיגעונם מסביבה אומנותית כמו ספרים ויצירות אומנות, וניתן למצאם בעיקר בסביבת מוזיאונים וגלריות.

אם נבחן את האבחנות השונות, הדומות והשונות שניתנו לדון קיחוטה במרוצת השנים, ובמיוחד אם נאמר כי אלונסו קיחאנו סבל מסינדרום קיחוטה, וננסה להבין מה הוסיפו להבנתנו אותם אבחנות, מה התרומה של אותם אבחנות לחוקרי ספרות, לחוקרי תרבות, לקהל קוראים ולאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש? נגלה כי מעט מאד הבנו לגבי המוטיבציה של דון קיחוטה לצאת למסעותיו, לסבול מכות פיזיות רבות, לסכן את חייו שוב ושוב, לספוג עלבונות ולהיות חוכא ואטלולא בעיני כל רואיו. נגלה גם כי מעט מאד הבנו לגבי סרוונטס עצמו והמוטיבציה שלו לכתוב את הספר הראשון ואז גם השני, דבר שעלה לו בבריאות רבה. מסתבר לנו שבמידה רבה ראינו משהו וקראנו לו 'כדור' או כל שם אחר. נתינת שם, היא חשובה אולי, אך חשיבותה מוגבלת לנתינת שם.

קריאה פסיכואנליטית של הנובלה הזו, יכולה להאיר את עינינו ולתרום הן להבנת הספר, הן להבנת סרוונטס והן להבנת עצמנו.

כוונתי לקריאה בעיניו של דונלד וויניקוט, רופא הילדים הפסיכואנליטיקאי הבריטי המוערך. וויניקוט כתלמידה ומודרכה של מלאני קליין, מיקד מבט על ההתפתחות של הילד בשנותיו הראשונות ופחות סביב התסביך האדיפלי, כמו פרויד וממשיכיו. הוא תיאר יפה את התצפית על הרך הנולד. היילוד שאך זה הגיח לעולם, בעיניו הוא כל העולם. הוא אומניפוטנטי. הוא כל יכול. ברצותו הוא בוכה ויוצר יש מֵאַיִן, אֵם וְשָׁד. לא האם ולא השד המזין, היו שם לפני שהוא יצר אותם בבכיו. תחושת אומניפוטנטיות זו, בהינתן אם טובה דיה (good enough mother), שמתאימה את הסביבה החיצונית לצרכים של התינוק, תישמר אצלו גם כשיגדל. כך נראה זאת בבגרות, הוא מאמין בכוחו, מעז יוצר ובורא יש מאין, מה שנקרא בלשון העם, יצירתיות. ואכן, רבים מאתנו מתגעגעים לעולם שכה מתפעל מאתנו בלי שנתאמץ לגרום לו להתפעל. עולם שמעריץ אותנו, רק בגלל שאנחנו אנחנו. אולם אומניפוטנטיות זו אסור שתישאר כמות שהיא. התינוק כבר בגיל חצי שנה מתחיל להבחין שאמו היא אובייקט שאינה הוא שאינה הסובייקט. ומתחיל להכיר בכך בעקבות זה, שאינו באמת בורא אותה בבכיו. ובמיוחד הוא לומד, טיפין טיפין להסתגל למציאות. לעשות פשרות בין רצונו לבין רצון הסביבה. בהתחלה נראה זאת הרבה פחות, כשהתינוק בוכה באמצע הלילה בלי לקחת בחשבון שאמו אולי עייפה, וככל שעוברות השנים, הוא מתחשב יותר ויותר. אם איתרע מזלו ואמו טובה מדי (good mother) הוא מתקשה להיחלץ מהתחושה האומניפוטנטית, ואז בבגרותו החיים יצליפו בו שוב ושוב, ואולי יתאזן מעט. אלא אם משתמש באופן מאסיבי ב'הגנה המאנית', כפי שקרא לה וויניקוט במאמר שכתב כדי להתקבל לחברה הפסיכואנליטית בבריטניה. כלומר התכחשות גוברת והולכת למציאות. מצב פתולוגי בפני עצמו, שמטבע הדברים מזמין משבר קטסטרופלי. במקרה אחר, אם איתרע מזלו והייתה לו אם מתסכלת (bad mother) הוא ייאלץ מוקדם מדי לצאת מהתחושה האומניפוטנטית, ויתאים עצמו לדרישות הסביבה. כלומר יפתח 'אני מזויף' בלשון וויניקוט. אמנם לכולנו ישנו 'אני אמתי' ו'אני מזויף', אך אצלו, לא יישאר כמעט 'אני אמתי', וכל כולו יהיה תלוי בסביבה וגחמותיה. לפעמים נקרא לאותם אנשים נרקיסיסטיים. שהרי הנרקיסיסט, לא באמת אוהב את עצמו. הנרקיסיסט אוהב את תדמיתו. ורק אם הסביבה תשאיר אותו 'הראשון בבידור', אז ורק אז יהיה לו זכות קיום. וברגע שלא, הוא ינסה להשמיד את האובייקט המאכזב.

אלונסו קיחאנו הסתכל על חמישים שנות חייו. ראה דלות ועליבות. והחליט להתחבר ל'אני האמתי' שלו. האומניפוטנטי. מעניין שכבר בפרק הראשון בכרך הראשון, סרוונטס מצביע על המהלך. אלונסו קיחאנו כשרצה לצאת לדרך הכין לעצמו קסדה. הוא הנחית עליה מכת חרב כדי לראות את חוזקה, והקסדה התפרקה. כלומר בהתחלה עשה בוחן מציאות, העמיד למבחן את המציאות האומניפוטנטית הפנימית למול המציאות של העולם. לאחר שהקסדה התפרקה, הוא הדביק את השברים, אך הפעם לא ניסה אותה. כלומר הוא חסם את המציאות האובייקטיבית מלחדור למציאות הפנימית. ויוצא לדרך.

סרוונטס שבע אכזבות ועלבונות, כאדם שעברו רדף אחריו והמציאות לא רק שלא התפעלה ממנו, אלא דחתה אותו, ראה כי למרות מאמציו להתקבל בחברה הספרדית נוצרית, לא הצליח. וכמו ששם בפיו של סנשו פנסה, הוא נוצרי חדש, בניגוד לנוצרים מבטן ומלידה. הוא נלחם בשורות הצי הנוצרי, נלחם בחירוף נפש ואף נפצע קשה בקרב, ויש מסמכים המראים כי שכרו עלה בעקבות הקרב כאות הוקרה, נפל בשבי אך חמש שנים ישב בכלא עד שנפדה, הציג מועמדות לשמש בתפקיד בכיר ב'עולם החדש' וסורב. נכלא בשל אי סדרים בספרי החשבונות שלו כשנשא בתפקיד כפוי טובה של גובה כספי מס עבור הצי. שבע אכזבות, החליט שלא עוד ינסה להתקבל ולמצוא חן בעיני החברה, אלא יתחבר ל'אני האמתי' שלו. רמז לכך, שגם סרוונטס עצמו רצה להתחבר ל'אני האמתי' האומניפוטנטי שלו, ניתן למצוא כבר בחטיפתו בלב ים. כאמור הוא ישב בשבי באלג'יר במשך חמש שנים. ביחד אתו נפל בשבי גם אחיו. האח נפדה כעבור שנה. מסתבר כי סרוונטס הציג עצמו בפני שוביו כאיש רם מעלה, כמו שחש ה'אני האמתי' האומניפוטנטי. בשל כך הכופר שהושת על שחרורו היה גבוה ולא תאם את מעמדו האמתי ולכן את מה שסברו בספרד שיש לשלם לשם פדיונו.

לסיכום. על מנת להבין את סיפורו של דון קיחוטה, על מנת להבין את מניעי התנהגותו ואולי גם לעזור לו להימנע מיציאתו למסעותיו מסכנות החיים, על מנת להבין את סרוונטס, על מנת להבין את הדחיפות שחש סרוונטס בהוצאת החלק השני בעקבות סיפרו של אוולנדה[7], על מנת להבין מטופלים בקליניקה, לא די שנכנה בשמות את הבעיה מהם הם סובלים, לא די בכך שנגיד כי דון קיחוטה משוגע או אוויל, או משוגע-חכם. ואפילו לא די בכך שנקרא סינדרום שלם על שם מישהו. לא די שנגיד שלחפץ קוראים כדור, אלא עלינו ללמוד לכדרר אותו ואולי אף להבקיע בעזרתו שער. ויתרה מזו, לעיתים, אחרי שנתנו שם לסבלו של מי המגיע לקליניקה שלנו, אנו עלולים להחמיץ אותו. את הסיפור האישי שלו. לפעמים אפילו נתפתה לטפל רק בעניין לשמו המטופל בא על פי האבחנה. למשל קושי במציאת עבודה. אולי ניטה לייעץ לו כיצד ליצור קשר זוגי או כל בעיה אחרת, ונתעלם בשם האבחנה שניתן לו או לה בראשנו, מהאדם עצמו.

ביבליוגרפיה

1. סרוונטס, מ. (1994) ההידלגו החריף דון קיחוטה דה לה מנצ'ה דון קישוט. תרגום מספרדית לואיס וביאטריס לנדאו. הוצ' הקיבוץ המאוחד.
2. אופק קהילה ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית https://blog.nli.org.il/don_quixote/  29.07.18
3. CABREJO, JOSÉ CARLOS. Japanese Metafiction: The Don Qixotesque Fantasies of Why Don't You Play in Hell by Sion Sono. In the book of ANTONIO CORTIJO ÜCAÑA & ELoI GRASSET MoRELL (Eds.) Re .. Imagining Don Qixote (Film, Image and Mind). Pp. 75-105. Juan de la Cuesta Newark. Dehware Pub.
4. Gil-Osle, Juan Pablo Why Cervantes in China?: Hyperreality and Cevantine Cultural encounters in Beijing 2016 (Tang Xianzu, Shakespeare, Cervantes, and Borges) Arizona State University LABERINTO JOURNAL 10 (2017)
5. Heinz-Joachim Müllenbrock, 'Don Quijote and Eighteenth-Century English Literature', in Intercultural Encounters: Studies in English Literature, ed. by Heinz Antor and Kevin L. Cope (Heidelberg: Winter, 1999), pp. 197—209 (p. 207).
6. Howard Mancing, The Cervantes Encyclopedia Volume I and II. GREENWOOD PRESS. Westport, Connecticut • London. 2004.
7. Palma J.-A. · Palma F., (2012) Neurology and Don Quixote. Neurology and Art. ;68:247–257
8. Tobias Smollett, 'The Life of Cervantes', in Miguel de Cervantes, The History and Adventures of the Renowned Don Quixote, trans, by Tobias Smollett (New York: Random House, 2001), p. 17.
9. Welsh, A. "The influence of Cervantes". In A. J. Casardi (Ed.) The Cambridge companion to Cervantes. Cambridge university press, 2000.
10. Winnicott, W.D. The Maturational Processes and the Facilitating Environment (Connecticut: International Universities Press, 1996) p. 56.
11. Winnicott, W. D. Playing and Reality, (Penguin Books, London, 1971) p. 79

[1] הסופר, מגואל דה סרוונטס, על מנת לשוות לסיפורו נופך מציאותי היסטורי, טוען שלא ברור אם שמו היה קיחנו או קיחדה.

[2] חוקרי הספרות מבדילים בין רומן שהינו דמיוני לנובלה המשלבת את המציאות האמתית בסיפור.

[3] סקירה מקיפה על התרגומים לעברית, ניתן למצוא במאמר של קהילה אופק, שגם תרגם בעצמו פרק מהספר לצורך פרויקט של כתיבת 150 הפרקים של הספר במאה וחמישים שפות, https://blog.nli.org.il/don_quixote/

[4] אם כי במאה האחרונה יש לא מעט תרגומים ליפנית, קוריאנית סינית. ואף נעשו סרטים על פיו במזרח הרחוק

[5] למעשה רק אחרי עשר שנים, כתב סרוונטס את החלק השני של הסיפור.

[6] סרוונטס כתב את הספר על פי כתבים שכביכול מצא, של היסטוריון סיד חאמט בננחאלי שניתן לקרוא כמו מר המלט בן-אנגלי. לפי חוקר הספרות פרנסיס קאר.

[7] לכאורה בימינו התשובה ברורה. מה פתאום מישהו אחר ירכב על הצלחתנו וייקח הקרדיט לעצמו? אלא שבאותם ימים מעשה החיקוי וכתיבת ספרי המשך לספרים של אחרים, היה מאד נפוץ ומקובל. מה שהפריע לסרוונטס, לדעתי, שאוולנדה מפספס את המסר העקרי של נאמנות לעצמך (אני אמתי) והסתגלות לחברה (אני מזויף) ובכך גם שאר הקוראים ייטעו. לכן הכרך השני שכתב סרוונטס, היה הרבה יותר רטרוספקטיבי, כפי שהדגמתי לעיל.