על אף השכיחות העולה של הכלמידיה וההרפס, עדיין מהווה הזיבה מחלת מין נפוצה ביותר אשר ממנה נפגעים ברחבי העולם כ- 60 מיליון איש ואישה.

בארצות הברית בלבד נפגעים מדי שנה כ – 3 מיליון אנשים וזאת למרות טיפול יעיל העומד לרשותנו.

בשנת 1998 ועד שנת 2001 זינק בישראל שיעור התחלואה במחלות מין כמו איידס, קונדילומה, עגבת, זיבה וכלמידיה מ- 1.5 מקרים לכל 100 אלף תושבים ל- 17 מקרים – עלייה של פי 11.3.

הזיבה היא זיהום הנגרם על ידי חיידק בשם נייסרייה גונוריאה. חיידק זה תוקף רקמות ריריות, כמו אלו הנמצאות בדרכי המין והשתן, פי הטבעת, הלוע והעיניים, בשל נטייתו ללחות גבוהה, חום גוף של 37 מעלות צלסיוס ודרגת חומציות כמו אלו המצויים באזורים שהוזכרו.

מהם דרכי ההעברה של המחלה?

דרך ההעברה העיקרית היא המגע הישיר, לרוב ביחסי מין. אולם, תוארה גם הדבקה באמצעות מגבות, כלי מיטה וחלקי לבוש, בעיקר בקרב נערות בטרום תקופת ההתבגרות. דרכי העברה נוספות הן גם מאם נגועה בהריונה לעוברה, בהיותו ברחם, בזמן הלידה ובמעבר ו דרך תעלת הלידה ובתקופה שלאחר הלידה.

מהם הגורמים המעודדים את ההדבקות במחלה?

בין הגורמים המעודדים ומגבירים את הסיכון ללקות במחלה ניתן למנות ריבוי בני זוג, שימוש בהתקן תוך רחמי ויחסי מין בתקופת הווסת. אמצעים המועילים להקטנת הסיכון הם שימוש באמצעי מניעה חציצתיים, בקונדום , דיאפרגמה וקצף, וכן שימוש בגלולה.

יש לדעת שלא כל מגע מיני עם בן את בת נגועים, גורם להדבקות במחלה. עניין זה תלוי בסוג החיידק ובאלימותו, ביכולת ההגנה של הגוף ובאותם גורמים מעודדים או מדכאים שהוזכרו קודם לכן. לדוגמה: מגע חד פעמי בין גבר בריא לבת זוג חולה, מביא להידבקותו בשכיחות של 25% ושיעור זה משלש את עצמו ומגיע ל 75% כאשר בני הזוג מקיימים יחסי מין 3-4 פעמים. סיכוייה של אישה בריאה להידבק מיחסי מין עם גבר חולה הם כ – 50%.

הגברים נוטים יותר ללקות במחלה מאשר נשים, כאשר על כל 3 גברים ישנן 2 נשים חולות. שיא שכיחות המחלה בגברים הוא בגילאים 20-24 והשיא בנשים הוא בגילאים 18-24. מכל 10 חולים במחלה, אשר מקבלים טיפול, שניים חוזרים שוב עם סימני המחלה תוך 6 שבועות, ואילו שניים נוספים שבים תוך שנה. היות שהחיסון המתפתח אינו מקנה הגנה בפני מאורעות חוזרים, ניתן למצוא חולים שעברו כ 20 התקפי זיבה במהלך חייהם.

מאפיינים דמוגרפים נוספים הם שעור גבוה של המחלה בקרב שכבות סוציו אקונומיות נמוכות, במצבים של קיום יחסים מחוץ למסגרת הנישואין, בקרב גברים הומוסקסואלים, ובתקופת החדשים יולי- ספטמבר (לא ברור למה).

מהם סימני המחלה?

תקופת הדגירה (אינקובציה) קצרה ונמשכת 2-7 ימים, אם כי סימני המחלה יכולים להופיע החל מיום אחד ועד שבועיים אחרי ההדבקה. קיים הבדל משמעותי נוסף בין שני המינים. כאשר רוב הגברים (80-90%) מרגישים בסימני המחלה, ואילו רק מיעוטן של הנשים (10-20%) יודע על קינון המחלה.

בגברים, התלונות והסימנים השכיחים הם: הפרשה מוגלתית מקצה אבר המין, צריבה ותכיפות במתן שתן, או שפיכת זרע. לסימנים אלו יכולים להתלוות כאב גרון ונפיחות ורגישות בבלוטות לימפה אזוריות. במגע מיני אנלי, תיתכן מעורבות פי הטבעת ובמגע אוראלי – מעורבות הלוע.

מעניין וחשוב לדעת שעד 50% מהגברים לא מתייחסים לתלונות קלות ודוחים את הפניה לרופא, אפילו עד חצי שנה לאחר ההדבקה. ברור שבינתיים, במהלך תקופה זו, גברים אלו משמשים מקור להדבקת בנות זוגם ולהפצתה של המחלה.

בנשים – האברים הנפגעים, בסדר שכיחות יורד, הם: צוואר הרחם, הנרתיק, השופכה (אורטרה) והחלחולת (רקטום). מעורבות צוואר הרחם מביאה להפרשה מוגלתית והתפשטות הדלקת לרחם עצמו, גורמת להפרעות מחזוריות, ודימומים רחמיים בלתי סדירים ולכאב בבטן התחתונה. דלקת השופכה מתבטאת בצריבה ובתכיפות רבה במתן שתן.

בלוטות על שם ברטולין, הממוקמות בפתח הנרתיק, עלולות להזדהם. חדירת החיידק לתוכן גורמת לסתימת צינור הניקוז שלהן ולהתנפחותן. התהליך מלווה ביצירת גוש כדורי גדול, רגיש וכואב. מצב זה מחייב פתיחה ניתוחית וניקוז של הבלוטה הממוגלת, שבשלב זה כבר מוגדרת כמורסה (אבצס).

מגע מיני בדרך אורוגניטלי (פה-אברי מין) מביא לזיבה בלוע ב 10-20% מן הנשים ההטרוסקסואליות. ושכיח יותר בהריון. רוב הדלקות הללו אינן מורגשות, אם כי תיתכנה תלונות של כאב גרון.

העלייה בשכיחות הזיבה מוסברת בין השאר בשל אי שימוש בקונדום כשגרה ביחסי מין אורוגניטליים.

בכ – 40% מן הנשים הסובלות מדלקת בצוואר הרחם בודדו תרביות חיוביות לחיידק הזיבה ברקטום, אם כי רק שיעור קטן מהן סובל מדלקת באזור זה.

בנשים הנושאות את חיידק הזיבה שכיח ביותר למצוא שילוב עם אורגניזמים נוספים כמו מוניליה (פטרית השמרים), טריכומונס, המופילוס וגינליס וכלמידיה.

כפי שהוזכר לעיל, רוב הנשים חסרות סימנים ותלונות, וכלל לא יודעות שהן נושאות את המחלה ובכך טמונה עיקר הסכנה: כושר ההדבקה שלהן רב ביותר, הן ממשיכות לקיים יחסי מין ויש לעשות הכל כדי לאתר נשים אלו.

בכ 10-20% מן הנשים הסבלות מדלקת צוואר הרחם החיידק מתפשט ועולה אל תוך הרחם [דלקת רירית הרחם] ואל החצוצרות. דלקת החצוצרות מלווה בכאב עז בבטן התחתונה, לרוב דו צדדי ומלווה בחום, לרוב נמוך. מועד הופעת דלקת החצוצרות הוא לרוב בזמן הווסת או מיד לאחריה, בשל נטיית החיידק לשגשג בסביבה בסיסית. סביבת הנרתיק היא לרוב חומצית ובזמן הווסת היא הופכת לבסיסית, תוך הענקת תנאים נוחים להתפתחות הזיבה. לעיתים, תסמונת דלקת החצוצרות היא סוערת, מלווה בחום גבוה ובדלקת קשה המערבת גם את השחלה וקרום הבטן ומתבטאת בבחילות ובהקאות חוזרות.

ללא טיפול, תהליך הריפוי העצמי ארוך ויעיל להמשך מספר שבועות ולהותיר חצוצרות סתומות או הרוסות. ריפוי האנטיביוטי מתאים מקטין את משך המחלה ואת תוצאותיה.

מהם סיבוכי המחלה?

סיבוכי דלקת החצוצרות, כוללת סתימה חלקית, או מוחלטת, בדרך כלל בקצות החצוצרה שעלולה לגרום לעקרות עקב ליקוי במעבר הביצית מן השחלה אל החצוצרה או להריון מחוץ לרחם בחצוצרות; הידבקויות מחוץ לחצוצרות, שלעיתים עוטפות גם את השחלות וכמו כן עלולות לגרום לליקוי בפיריון, היווצרות מורסה שניקוזה נעשה בדרך ניתוחית ודורש לעיתים הרחקה הן של החצוצרה והן של השחלה.

ב 3%-1% מן הגברים והנשים החיידקים מתפשטים דרך הדם לאברים פנימיים נוספים ועלולים לגרום לדלקת פרקים (ארטריטיס), דלקת פנים הלב, דלקת קרום המוח, דלקת ריאות, דלקת העצמות ולפריחה על פני הידיים והרגליים.

בגברים הסיבוכים כוללים דלקת מתמשכת וכרונית של השופכה, המביאה לכאב, לצריבה ולתכיפות במתן שתן או זרע. דלקת אשכים ודלקת הערמונית (פרוסטאטה), שהיו נפוצים בעבר, נדירות היום.

יילודים הנולדים חיים בעקבות זיבה לאמותיהם עלולים ללקות בדלקת הלחמית היכולה להביא אף לעיוורון. הגם שקיים כיום טיפול יעיל כנגד דלקת זו – טיפות עיניים של חנקת הכסף – הזיבה מהווה את הסיבה השנייה בשכיחותה לעיוורון יילודים, לאחר הכלמידיה.

כיצד נעשית האבחנה?

בגברים – יש לקחת מעט מן ההפרשה מקצה אבר המין ולשלחה למעבדה לתרבית. ניתן לקחת תרביות נוספות מהלוע ומפי הטבעת וכמו כן לבצע צביעה מיוחדת של ההפרשה לזיהוי החיידקים באמצעות המיקרוסקופ.

בנשים – הצביעה לא מהימנה, ויש לסמוך רק על התרבית הצוואר הרחם, פי הטבעת, הלוע ופי השופכה. היות שגם התרבית לא מהימנה, אלא רק ב 80-90%, הרי שתשובה שלילית מחייבת ביצוע תרבית חוזרת לאחר שבוע, במידה והסימנים והתלונות מתאימים לזיבה. אם גם התרבית החוזרת שלילית, יש להניח שהאשם הוא לא בחיידק הזיבה.

הבדיקה המדוייקת ביותר משתמשת בשיטת ה PCR לזיהוי המטען הגנטי DNA של חיידקי הזיבה. בדיקה זאת נלקחת מהשתן וגם מצוואר הרחם ומהנרתיק של הנשים ומהפרשה מקצה הפין של הגבר.

מהו הטיפול?
קיימות מספר שיטות לטיפול, כשהנפוצה מכולן היא מתן חד פעמי של זריקה תוך שרירית של רוצפין 1 גרם ותכשיר ממשפחת הטטרציקלינים בהמשך, לשבוע ימים. טיפול זה יעיל לרוב הן כנגד חיידקי הזיבה והן כנגד חיידקי הכלמידיה המתלווים.

בעבר טיפול הבחירה היה פניצילין אך יש לדעת שמאז אמצע שנות השמונים, ידועים בעולם זנים של חיידק הזיבה אשר עמידים כנגד הפניצילין והציפרופלוקסצין ואינם מגיבים כאשר אלו ניתנים. בארצות הברית, למשל, שכיחות זנים אלו בקרב חיידקי הזיבה הוא 0.5% אולם בדרום מזרח אסיה שכיחותם מגיעה עד כדי 50%.

יש חשיבות להימצא בביקורת ולבצע תרביות חוזרות שבוע ו 4 שבועות לאחר גמר הטיפול. מעבר לטיפול בגבר או באשה הסובלים, יש לעשות הכל על מנת לאתר את בני הזוג אשר קיימו מגע מיני ב 4 השבועות האחרונים, לבדקם ולטפל בהם.

דרך הטיפול הטובה ביותר היא המניעה: שימוש באמצעי מניעה חציצתיים, בעיקר קונדום, מועיל להקטנת הסיכון להידבקות במחלה. עוד מומלץ שלא לקיים יחסי מין עם גברים הסובלים מהפרשות מקצה אבר המין.

חשיבות רבה נודעת לאיתור אוכלוסיה ברת סיכון. לאוכלוסיה זו מומלץ לעבור בדיקות תרבית שגרתית לזיבה פעמיים בשנה וכן בתחילת ההיריון ולקראת סופו.

אני ממליץ לנשים ולגברים לעבור בדיקות למחלות מין [סקר מחלות מין] לפני קיום יחסי מין, כולל אורוגניטליים ולא רק בדיקה לאיידס. ניתן לעבור בדיקות אלו באופן אנונימי ולקבל טיפול בהתאם.

לסיכום
היות שהמחלה באשה לא מורגשת אלא בשלביה הסופיים, הטיפול בה נתון ל"חסדי" בן זוגה, שאצלו היא מורגשת במרבית המקרים. כל גבר המגלה כי הוא סובל מזיבה חייב לדווח לבת זוגו כדי שזו תפנה לקבלת טיפול מיידי. התלונה השכיחה באשה היא צריבה במתן שתן ולכן גם תלונה סתמית ו"פשוטה" זו מחייבת התייחסות נאותה. זכרו – כדאי להיוועץ ברופא נשים, המיומן במחלה זאת, כל אימת שמופיעה צריבה כזו.

כל הזכויות שמורות © לד"ר שרגא וקסלר ול-"שער" – מכון לבריאות האישה.
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ את המידע באתר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור של מפעיל האתר.