תקופת גיל המעבר משתרעת על פני תקופה של כ 30 שנה, מגיל 30 לגיל 60.

תקופה זאת מכונה קלימקטריום ומאופיינת בשנויים גופניים ונפשיים הנובעים מירידה ומשנויים במערכות הגוף השונות, כולל ירידה ביכולת הפריון.

שינויים אלו כולל גלי חום עשויים להופיע גם בגילאי 30-40, בתקופה שהנשים הן בעלי יכולת פריון ורובן עדיין יולדות.

התופעות המפורסמות ביותר, המייצגות את תקופת גיל המעבר, בעיקר אחרי גיל 50, הן התופעות הואזו-מוטוריות, הכוללות: גלי חום, הזעות ודפיקות לב.

90% מהנשים מדווחות על גלי חום ולשאר אין.

אצל 75% מהן גלי החום חולפים, גם ללא טיפול, תוך 5 שנים.

גל החום מתואר ע"י מרבית הנשים כתחושה פתאומית של חום בפנים, בצוואר או בחזה. אצל חלקן ממש רואים אדמומית באיזורים הנ"ל.

לעיתים גלי החום מלווים בהזעה, בדופק מהיר, בדפיקות לב, בחרדה ובמתח, בעצבנות ועד פאניקה. גל החום נמשך בממוצע כ-4 דקות, לעיתים מספר שניות ולעיתים נמשך אף 10 דקות, אין סופיות.

אמנם, רוב תופעות גלי החום חולפות לאחר שנה, אך יש הממשיכות ללקות בתסמינים ואזו-מוטוריים, למשך 5 שנים ואף יותר ועל כן יש צורך הן בטיפול קצר מועד והן לטיפול ממושך לתסמיני המנופאוזה.

אצל רובן גלי החום נסבלים אך אצל כרבע מהנשים הם בלתי נסבלים והן מחפשות פתרון לתופעה.

נוסף לתופעות אלו קיימות עוד תופעות רבות המשוייכות לתקופת גיל המעבר כמו: כאבי מפרקים [שחיקת סחוסים], קמטים וכתמים בעור, צריבה במתן שתן, תכיפות במתם שתן, דליפת שתן, ירידה בחשק מיני, ירידה ברטיבות בנרתיק בעת יחסי מין, אוסטאופורוזיס, הפרעות בשינה, שנויי מצב רוח, דכאונות, סוכרת, מחלות לב וכלי דם, ירידה בזכרון, תת פעילות של בלוטת תריס, עצירות, קושי בבליעה ודימומים לא סדירים.

כפי שניתן לראות, רוב תופעות גיל המעבר אינן נובעות מירידה בהורמוני המין, המופרשים ע"י השחלות ולכן טיפול הורמונלי תחליפי אינו יכול להוות להן פתרון.

לגבי התופעות הואזו מוטוריות (גלי חום, הזעות ודפיקות לב) הגישות הטיפוליות נחלקות לשלוש: סגנון חיים, תוספים וגישות לא רפואיות ותרופות.

התרופות נחלקות לשתי קבוצות:

תחליפים הורמונליים ושאינם תחליפים הורמונליים.

קבוצת התחליפים ההורמונליים נחלקת גם היא כלהלן:

אסטרוגן בלבד, פרוג'סטין בלבד, אסטרוגן-פרוג'סטין ופרוגסטרון.

התכשירים ניתנים דרך הפה, העור והנרתיק.

מהי הבחירה הטיפולית המושכלת?

מן הקל אל הכבד. מהטיפול או מהגישה מעוטת תופעות לואי אל הטיפול או הגישה עתירת תופעות לואי.

תופעות ואזו מוטוריות

הטיפול באסטרוגן מועיל אך לחלק מן הנשים, ניתן רק לנשים שעברו כריתת רחם, ואסור לשורה שלמה של נשים כמו חולות לב, לאחר דלקות ורידים עמוקות, או ארועים מוחיים, מחלות כבד, מצב של קרישתיות יתר וממאירות בשדיים. בנוסף, תוצאות מחקר ה WHI שהתפרסם ביולי 2003, חשף את תופעות הלואי של טיפול זה, מה שהקטין במידה ניכרת את מספר המשתמשות בהורמון זה.

הטיפול היותר שכיח הוא טיפול משולב של אסטרוגן ופרוגסטין. הפרוגסטין נוסף על מנת למנוע שגשוג רירית הרחם עד מצבים סרטניים ברירית זאת.

תופעות אורוגניטליות

עם העליה בגיל חלה עליה בשכיחות הנשים הסובלות מתופעות אורוגנטליות ובגיל חמישים ומעלה תופעות אלו נמצאות אצל כמחצית מהנשים והכוללות: יובש בנרתיק, כאב בקיום יחסי מין, תכיפות וצריבה במתן שתן, דלקות חוזרות בדרכי השתן וכדוריות אדומות בבדיקת שתן רגילה.

אסטרוגן בשימוש לדני, בצורת פתילות, קרם או כדורים, משפר תסמינים אלו. בשימוש לדני הוא בטוח לשימוש בשל ספיגתו הסיסטמית הנמוכה ולכן ניתן להשתמש בתכשירים אלו גם בנשים עם רחם וגם כאשר קיימת הוריית נגד לטיפול בהורמונים תחליפיים.

לגבי דליפת שתן – המחקרים מראים, שטיפול בהורמונים תחליפיים דרך הפה אינו מועיל ויתכן שאף מחמיר מצב זה.

לגבי זיהומים בדרכי שתן – גם הוכח שטיפול דרך הפה בהורמונים תחליפיים אינו מועיל.

יובש בנרתיק עשוי להשתפר באמצעות החדרה ללדן של חמרי סיכה בצורת פתילות, קרם או ג'ל אשר אינם על בסיס הורמונלי. יעילות חמרי הסיכה פחותה ולזמן קצר יותר מאשר תכשירים הורמונליים לדניים.

תכשירים הורמונליים המבוססים על טהרת הפרוגסטרון הטבעי [NATURAL PROGESTERONE], לא הפרוג'סטין, עשויים גם הם להועיל להפגת תסמינים ואזו מוטוריים. חשיבותם רבה עוד יותר במיוחד אצל נשים המנועות מלהשתמש בתכשירי אסטרוגן.

במחקרים כולל בזה של ה-WHI, נמצא שתכשירים הורמונליים תחליפיים יעילים במידה מסוימת להפחתת הסיכון לשברים אוסטאופורוטיים. תכשירים אלו, גם במינונים נמוכים, מונעים ירידה בצפיפות עצם

אולם יש לזכור שטיפול הורמונלי תחליפי אינו הטיפול הראשוני המומלץ למניעת אוסטאופורוזיס, ויש לו ערך מסוים בנשים הנוטלות אותו ממילא, לטיפול בתופעות ואזו מוטוריות.

עוד יש לזכור שתופעות ואזו מוטוריות לא שכיחות בגילאי 60-70 שזהו הגיל של הופעת שברים אוסטאופורוטיים, ולכן ממילא נשים בגילאים אלו לא ישתמשו בתכשירים הורמונלים תחליפיים, אלא יזדקקו לטיפול ספציפי כנגד אוסטאופורוזיס כגון רלוקסיפן וביופוספנטים.

מחקרים אפידמיולוגיים מראים שטיפול הורמונלי תחליפי, הכולל אסטרוגן ופרוג'סטין, מפחית במידה קלה את הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס. יש לשים לב שטיפול באסטרוגן בלבד לא הביא להפחתה בשכיחות סרטן זה.

למרות זאת, לא ניתן להמליץ על טיפול זה על מנת למנוע סרטן המעי הגס בשל התועלת הקטנה הקשורה בטיפול זה.

סרטן רירית הרחם [אנדומטריום] פוגע ב- 1 מכל 100 נשים כל שנה, החל מגיל הפסקת הוסת, שהינו לרוב גיל 50.

טיפול הורמונלי תחליפי של אסטרוגן ללא תוספת של פרוג'סטין מעלה את הסיכון לסרטן רירית הרחם עד פי 15 בתלות במשך הטיפול. סיכון זה נישאר מוגבר לאורך שנים רבות, גם לאחר הפסקת הטיפול.

על מנת להקטין סיכון זה משלבים פרוג'סטין בטיפול ביחד עם אסטרוגן ואכן, העליה בסיכון הנצפית בשילוב כזה קטנה במעט מזו הנצפית כתוצאה מהטיפול באסטרוגן בלבד והיא מתרחשת בעיקר אחרי 5 שנות טיפול.

לאור כל זאת ההמלצה היא שגם את הטיפול באסטרוגן-פרוג'סטין יש להגביל בתקופה של עד 5 שנים.

לא קיימת כיום דרך ברורה לגבי שיטת המעקב אחרי שנויים ברירית הרחם, אצל נשים הנוטלות אסטרוגן, על מנת להימנע מסרטן רירית הרחם.

הטיפול המשולב באסטרוגן-פרוג'סטין מאידך גורם לעליה משמעותי של 20% ועד 100% בשכיחות סרטן שד.

ברוב המחקרים שנערכו בעשר השנים האחרונות ויותר, כולל מחקר מיליון הנשים הבריטי וה- WHI הוכח שטיפול הורמונלי תחליפי היה קשור בעליה בסיכון ללקות בסרטן שד.

מענין לציין שסיכון זה מופחת דווקא בטיפול הורמונלי תחליפי של אסטרוגן בלבד.

דווקא תופסת הפרוג'סטין המגנה בפני סרטן רירית הרחם, חושפת את השד לסיכון סרטני מוגבר.

עוד נמצא שבנשים עם משקל עודף, הסיכון מטיפול אסטרוגן-פרוג'סטין נמוך יותר, יתכן כתוצאה מרמות אסטרוגן גבוהות, הורמון המיוצר גם ברקמת השומן.

במחקר מיליון הנשים הבריטי נמצא שהעליה בשכיחות סרטן השד מתחילה כבר לאחר שנה מתחילת הטיפול באסטרוגן-פרוג'סטין.

במחקר ה- WHI נמצא שהטיפול המשולב של אסטרוגן-פרוג'סטין העלה את הסיכון לסרטן שד חודרני ב-25% וככל שהטיפול היה ממושך יותר כך גם הסיכון היה גבוה יותר.

המציאות מלמדת שגם אם אומרים לנשים שטיפול הורמונלי תחליפי משולב של אסטרוגן-פרוגסטין מעלה את הסיכון לסרטן שד אחרי 5 שנות טיפול, נשים חוששות כבר מהרגע הראשון ואין פלא אם כן לצניחה במכירות ההורמונים התחליפיים.

אם כבר אישה בוחרת לקחת טיפול זה יש לידע אותה בכל הסיכונים הקשורים בנטילת הטיפול ההורמונלי התחליפי המשולב:

סיכון ללקות בסרטן שד לאחר 5 שנות טיפול

סיכון ללקות בסרטן רירית רחם לאחר 5 שנות טיפול.

לגבי טיפול באסטרוגן בלבד יש לידע כלהלן:

הפחתה בסיכון ללקות בסרטן שד

סיכון של 20% ועד 100% ללקות בסרטן רירית הרחם

לא מוכרת כיום דרך להימנע מהסיכונים המוגברים ללקות בסרטן השד או רירית הרחם. לא הוכח שבדיקות ממוגרפיה בתדירות גבוהה יותר מאשר פעם בשנה, אכן מביאות להקטנת שכיחות סרטן השד.

בטיחות הטיפול בהורמון תחליפי לאחר הופעת סרטן שד, אינה ברורה והנתונים ממחקרים שונים סותרים.

בכל אופן לא רק שמומלץ שלא לטפל בהורמון תחליפי בנשים שלקו בעברן בסרטן השד, אלא שגם אלו הנמצאות בסיכון מוגבר נוטות לרוב שלא להשתמש בטיפול זה.

הטיפול בהורמון תחליפי מגביר גם את הסיכון לפקקת ורידים [טרומבופלביטיס] ולתסחיף של קריש דם לריאות למשל פי 2-3.

הסיכון מוגבר עוד יותר אצל נשים הנחשפות לעשן סיגריות, ניתוח גדול, אשפוז בבית חולים, חוסר תנועתיות, גיל מתקדם, נטיה לקרישתיות יתר, ארוע בעבר של פקקת ורידים או תסחיף ועודף משקל.

יש רמזים לכך שטיפול במדבקה המכילה הורמון תחליפי אינו מעלה את השכיחות למאורעות אלו, אך יש לאשר תוצאות אלו במחקרים גדולים ומבוקרים.

ההמלצה כיום היא שטיפול בהורמון תחליפי אסור בנשים בעלות סיכון מוגבר ללקות בפקקת ורידים או תסחיף.

גם הסיכון ללקות בארוע מוחי [שבץ מוחי] עולה כתוצאה מטיפול באסטרוגן וכן באסטרוגן-פרוגסטין.

הסיבה היא כנראה יצירת קריש דם החוסם את כלי הדם. מספר מחקרים מראים שהעליה בסיכון ללקות בארוע מוחי מגיעה ל 40%.

במשך שנים חשבנו שטיפול בהורמון תחליפי מביא לירידה בשכיחות מחלת לב כלילית. מחקרים מבוקרים בשנים אחרונות כולל מחקר ה-WHI הראו על עליה בתחלואה במחלת לב כלילית, עליה של 30%, כבר בשנה הראשונה לטיפול. ההמלצה כיום היא להימנע מלתת טיפול בהורמון תחליפי למניעת מחלת לב ובודאי להימנע מלתיתו לנשים הנמצאות בסיכון לפתח מחלת לב-כלי דם.

מחקר ה- WHI הראה שלטיפול בהורמון תחליפי אין כל השפעה לטובה על התפקוד הקוגניטיבי, בניגוד למה שחשבנו בעבר.

ההמלצה כיום היא שאין להמליץ על טיפול בהורמון תחליפי כטיפול משמר או כטיפול מונע פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי. זאת ועוד, אין להמליץ על טיפול זה לנשים לאחר גיל 65 מחמת הסיכון להחמרת מצבן.

בשנים אחרונות נצפית פריחה בשימוש בתכשירים ובגישות מתחום הרפואה המשלימה. מחקרים מבוקרים נעשו השפעת 3 תכשירים לטיפול בתסמינים ואזו-מוטוריים: קוהוש שחור, פיטואסטרוגנים וויטמין E.

התוצאות לגבי שני הראשונים מגוונים ואינם חד משמעיים.

לגבי ויטמין E לא נמצאה הוכחה ליעילותם כנגד התסמינים הואזו מוטוריים.

בנוסף נבדקו סגנונות חיים שונים וטיפולים כמו דיקור סיני, תרגילי נשימה, מגנטים, מדיטציה ותרגילי הרגעה.

נמצאו הוכחות ליעילות מסוימת של דיקור סיני, תרגילי נשימה ותרגילי הרגעה.

גם להימנעות מגרויים כמו עשן סיגריות, אלכוהול, מיעוט שעות שינה בלילה ומתח יש ערך להפחתת תסמינים ואזו-מוטוריים.

מחקרים גם נעשו על תרופות שאינם תחליפים הורמונליים כמו קלוניריט ומשפחות התרופותSSRI ו SNRI.

מחקרים הראו על יעילות של קלוניריט, של SSRI ושל VENLAFAXINE-XR 75 מ"ג 1 ליום בהפחתת תסמינים ואזו מוטוריים.

הפרסום בעיתונות הציבורית על תוצאות מחקר ה WHI ביולי 2003, ובהמשך פרסום תוצאות מחקרים נוספים העלו את נושא תופעות הלואי של הטיפול ההומונלי התחליפי.

אין ספק שהדאגה לגבי בטיחות טיפול זה שנתה את דפוסי הטיפול וההתייחסות לתופעות תקופת גיל המעבר בכלל והתסמינים הואזו מוטוריים בפרט.

המסקנות מהמחקרים שבוצעו עד היום הן כלהלן:

הטיפול היעיל ביותר כנגד תסמינים ואזו מוטוריים הוא אסטרוגן בלבד.

הטיפול היעיל ביותר כנגד יובש בנרתיק וצריבה במתן שתן הוא אסטרוגן תוך נרתיקי.
אסטרוגן הוכח כמפחית סיכון לשברים אוסטאופורוטיים, אך אינו מומלץ בגילאי בעלות השברים שהם מעבר לגיל 60.
אסטרוגן הוכח שמעלה סיכון לסרטן רירית הרחם, לפקקת ורידים, לתסחיף ולשבץ מוחי.
טיפול אסטרוגן לכן אינו מומלץ לנשים בעלות רחם ולנשים בסיכון לפתח פקקת ורידים, תסחיף ושבץ מוחי.
טיפול משולב של אסטרוגן-פרוג'סטין מעלה סיכון למחלות לב, לסרטן שד ולסרטן רירית הרחם.
טיפול בהורמון תחליפי אינו מועיל ואינו מומלץ למניעת פגיעה בתפקוד קוגניטיבי.
טיפול בהורמון תחליפי אינו מומלץ למניעת סרטן מעי גס.
ההתייחסות לליביאל [טיבולון] צריכה להיות כמו אל תכשיר משולב של אסטרוגן-פרוג'סטין.
השפעת פיטואסטרוגנים או קוהוש שחור על תסמינים ואזו-מוטוריים אינה חד משמעית.
אין הוכחה ליעילות של ויטמין E על תסמינים אלו.
לסגנון חיים רגוע, לדיקור סיני ולתרגילי נשימה השפעה מטיבה על תסמינים ואזו מוטוריים.
לסגנון חיים נטול גרויים כמו עשן סיגריות, אלכוהול, מיעוט שעות שינה בלילה ומתח יש ערך להפחתת תסמינים ואזו-מוטוריים.
לתרופות שאינן הורמונליות כמו קלוניריט, SSRI ו VENLAFAXINE-XRיש ערך בהפחתת תסמינים ואזו מוטוריים.

לגבי מגוון תסמינים אחרים הנחווים בתקופת גיל המעבר, ביניהם דיכאון, עצבנות, חוסר שינה, כאבי מפרקים, ירידה בחשק ובתפקוד מיני, ירידה בזיכרון וביכולת הריכוז, הגישות היותר כוללניות כמו תזונה, פעילות גופנית ושינה נכונים – מועילים.

בנוסף יש הוכחות ליעילות של תוספים וטיפולים מתחום הרפואה המשלימה.

באשר לאופן הפסקת הטיפול ההורמונלי, הגם שאין מידע ברור לגבי הדרך הנכונה להפסיק את הטיפול, הדרך ההדרגתית נראה שקשורה בפחות תופעות לואי ולכן היא היותר מומלצת.

מה אחוז הנשים השבות לטיפול ההורמונלי התחליפי לאחר שהפסיקו אותו?

מעריכים שמדובר בין 5-10% שאינן מסתדרות עם טיפולים אחרים לתסמינים הואזו מוטוריים וחוזרות לטיפול ההורמונלי התחליפי.

כל הזכויות שמורות © לד"ר שרגא וקסלר ול-"שער" – מכון לבריאות האישה

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ את המידע באתר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור של מפעיל האתר.